מילים שמבקשות לצאת: סדנה לשחרור הכתיבה

רבים מאיתנו חולמים לכתוב; להעלות על הכתב רסיס מעולמנו הפנימי, לספר על נסיון החיים שלנו או על החיים שהיינו רוצים, לשחרר רגשות ולתעד מחשבות.
מסבות שונות, איננו מוציאים את החלום הזה לפועל.

אני מזמינה אותך להשתתף בקבוצת כתיבה אינטימית –
בה נתרגל טכניקות שונות ל"שחרור" הכתיבה ולהרחבת התפיסה,
ונתבונן על התהליכים הפנימיים שמלווים את הכתיבה שלנו:

על מה ולמה אני רוצה לכתוב?
מהם הנושאים והנרטיבים שמעסיקים אותי?
מה מקל עלי לכתוב, ומה מקשה?
כיצד אוכל להרחיב את המבט, וגם לחדד את ההסתכלות?
מה מתאפשר לי בזכות הכתיבה?
כיצד מתקבלים הטקסטים שכתבתי?

בחמישה מפגשים קבוצתיים ננסה לענות על השאלות הללו, בעבודה אישית בתוך קבוצה. כל מפגש יכלול הקראת חומרים (באוירה תומכת), שיחה ותרגילי כתיבה. בין המפגשים ינתנו "שעורי כתיבה".
הסדנה תתקיים בימי רביעי בשעות 9-12 במרכז תל אביב.

מנחה:
ענת הררי
סופרת ועורכת ("הולדת סבתא", "מאה אמהות, מאה זיכרונות")
פסיכולוגית חברתית ומנחת קבוצות
מתמחה בטיפול משפחתי
מנחה לפיתוח חשיבה יצירתית וחשיבת רוחב

לבירורים והרשמה,
anat.harari@gmail.com
052-2747009

מודעות פרסומת

כלה ונדוניה: מה באמת מביאה הכלה למשפחת בעלה?

רבות נאמר ונכתב על יחסי כלה – חמות. תמיד, וללא יוצא מן הכלל, בהרצאות שלי או בקבוצות לסבתות שאני מנחה, עולה מצד המשתתפות בקשה, שנעסוק בנושא הלוהט והמורכב הזה, שמהווה מקור לא אכזב לקשיים שהן חוות במשפחה. במצב שבו היחסים בין הכלה לחמותה אינם טובים, הדבר משליך על תדירות המפגשים עם הבן ועם הנכדים, ומזמן מפגשים מתוחים ולא נעימים של המשפחה המורחבת. בצד אמהות שמברכות על הצטרפותה של הכלה למשפחה, רואות בה "בת" או בת משפחה לכל דבר, ונהנות מקשר שבין אשה לאשה על כל המשתמע מכך, יש הרואות בכלה את האישה ש'גנבה' את הבן. הן יאמרו, שאמנם, הן שמחות שמצא אהבה, כך ראוי ורצוי, אך לאחר שנים שבהן התרגלו לקשר קרוב (פחות או יותר) ובעיקר, קשר בלתי אמצעי עם הבן, יש אישה בחייו, והיא משפיעה עליו בתחומים שונים, שותפה להחלטות משמעותיות ואפילו מהווה לפעמים אשת הקשר – שמקבלת הודעות, מעבירה מסרים וכיוב'. (בהערת אגב אציין, ששמעתי חמיות שמדברות בחיוב על כלותיהן, ואומרות ש'אצלנו היחסים נפלאים', בעוד שאני יודעת מכלי ראשון שהמצב לא נתפס כך גם מצד הכלה. עובדה זו מביעה, בעיני, את העובדה שעל פני השטח היחסים בוודאי מתנהלים בנעימות ובקורקטיות, אך אם רק נפשפש יותר לעומק,  נגלה שיש הרבה מטענים לא מדוברים, שעומדים בין השתיים.) אבל לא זו הנקודה שאני רוצה להרחיב עליה הפעם, אם כי זה נושא בהחלט מעניין, שצריך לבדוק לעומק – הקנאה שבין אם לכלתה, כשבתווך נמצא הבן. מתחים במשפחה קיימים תמיד. הם יכולים להיות קשורים לאירוע מסוים, או ליחסים טעונים שלא נפתרו ולא עובדו. מאחר שבמשפחות רבות לא נוהגים לנהל דיאלוג אמיתי, שבו חושפים את הסמוי (צרכים אמיתיים, רגשות מורכבים וכיוב'), מטואטאים הקונפליקטים מתחת לשולחן, אך המתח נשאר. כשהמתח הופך לבלתי נסבל, מחפשת המשפחה מוצא – פתח אוורור לשחרור הלחצים, וקל לה יחסית להשתמש בכלה – שאינה חלק אורגני של המשפחה – למטרה זו. במשפחות רבות הכלות 'מושכות אש' ומהוות מטרה לביקורת מצד בני משפחה אחרים. לפעמים נראה לי, שבשל אפיוני התפקיד של הכלה (ר' מיד), היא "זוכה" לתפקיד הקשה של להיות השעיר לעזאזל של המשפחה, היינו, אותו אדם שמושלכים עליו החלקים הרעים והשליליים שיש לשאר בני המשפחה/הקבוצה, ובדרך זו הם משיגים חוויה של זיכוך. אותם חלקים יכולים להיות רגשות קשים, כמו כעס (ואז רק יווצר מצב אבסורדי, שבו כביכול רק הכלה כועסת או מעוררת כעס), או תכונות לא רצויות או אפילו אחריות לטיב הקשר. מדוע הכלה מעוררת את הרגשות הללו וזוכה בתפקיד הקשה הזה? ראשית, ברקע הדיון יש לזכור את האפיונים הללו בקשר לכלה:

  1. הכלה לא בחרה במשפחה, אלא בבן. ולמרות זאת, עם כניסתה למשפחה, היא מקבלת באופן אוטומטי את כל התפקידים הללו: בת זוג, כלה, גיסה, דודה, אם-הנכדים. כל התפקידים הללו קשורים במערכת מסועפת של ציפיות כלפיה מכיוון כל בני המשפחה, שלא תמיד קשורות לאישיותה וליכולותיה, אלא לתפקיד שבו היא נושאת.
  2. מבחינת הגיל, הכלה היא בת דורו של הבן ושל אחיו ואחיותיו. זאת אומרת, היא חלק מקבוצה, אך מעמדה שונה – היא לא הבת או הבן (של ההורים), היא "אאוט-סיידרית". בניגוד לבעלה, לאחיו ולאחיותיו (וכן, שוב אני מכלילה), האהבה של בני המשפחה (בראש ובראשונה, אהבת ההורים) אליה תלויה בדבר, משמע, בעוד שאהבת ההורים לילדיהם תעמוד לזכותם תמיד, גם במצבים של קונפליקט או בקורת, הכלה לא נהנית ממעמד זה, ולכן תרגיש זרה ואף מודרת במצבים שכאלה.
  3. במשפחות רבות הנשים לוקחות ומקבלות את תפקיד "שרת החוץ והתרבות", משמע, הן אלה שמנהלת את הבית מבחינות רבות, וגם את הקשר עם חברים ובני משפחה. (למשל, הן אלה זו שידרשו לנושא: "איפה אתם בחג?") מצב זה נותן לכלה כוח רב ועלול לשמש כקלף מיקוח מחד, ומאידך, לשים עליה אחריות גם במצבים שבהם היא לא האחראית (הבן באמת העדיף לא ללכת לארוחת יום שישי אצל הוריו).

כניסת הכלה למשפחה יוצרת מפגש בין תרבויות. כמו בכל קבוצה תרבותית אחרת, גם במשפחה שהצטרפה אליה היו נהוגות מסורות מסוימות, נורמות התנהגות ותפיסות עולם. דור הילדים, גם אם בחר להתרחק במידה זו או אחרת ממה שלמד בבית הוריו, עדיין רוחש כבוד למנהגיו ומרגיש מידה כלשהי של שייכות או קרבה (רעיונית או רגשית) לערכים שעליהם גדל. הכלה, לעומת זאת, מגיעה עם דפוסים אחרים ועם תפיסת עולם משלה – תרבות אחרת. ההרגלים שלה ביחס לכל תחומי החיים כמעט, כמו – איך מנהלים קונפליקט, על מה מותר ואסור לדבר במשפחה, איך נכון לגדל ילדים, איך חוגגים אירועים, איך מתלבשים, איך מארחים ומתארחים, מה זה אמא, דודה, בת, ודברים שונים שקשורים לסגנון החיים – כולם יכולים להיות אחרים (ואפילו: אחרים מאוד). גם דפוסי היחסים שיש לה עם אנשים מחוץ למשפחה או בתוכה, ושבהם ניתן לצפות מקרוב, עשויים להיות שונים ולהוות אלטרנטיבה למה שקיים במשפחה (כך, למשל, יצפו בה האחיינים ויגלו כיצד היא מתנהגת בתור אמא ,ואולי גם ידברו על זה בבית). כמו בכל מפגש בין תרבויות, התרבות האחרת מעמידה מראה, שמעמתת כל אחד עם הקונצפציות שלו לגבי עצמו ולגבי משפחתו. השוני שמתגלה – בין אם הוא מעורר קנאה והערכה, או לעג ובוז – יעורר תהליך של השוואה, שיגרום לבני המשפחה להסתכל על עצמם ולהרגיש יותר רע/ יותר טוב עם מה שהם. בעוד שהפערים ונקודות השוני עשויים להוביל להתחדשות, הפרייה הדדית ויצירתיות, הוא עלול להוביל ל'תחרות' סמויה שבה יותקפו חלקים מסוימים, וחלקים אחרים יקבלו הגנה מוגזמת. אני משערת שרמת הקונפליקט תהיה קשורה לרמת הביטחון (של כל אחד בתפיסותיו ובמנהגיו), ובנטיות אישיות, כמו יכולת הסתגלות, מידת הפתיחות, והיכולת לקבל שינויים. כמובן, שגם כימיה וחיבה (או אהבה) ישפיעו גם על הנכונות להיפתח ולקבל. לא קל, והמון גורמים נוספים נכנסים כאן, שמעלים את פוטנציאל ההתלקחות. מה לעשות? אני חוזרת ליחסי חמות – כלה. ראשית, ברור לי, שמה שכתבתי כאן הוא כללי ולעתים גם מוגזם, וככזה, בוודאי לא מתאים תמיד. בטח יש נקודות שלא חשבתי עליהן, ועל מה שכתבתי אפשר להסתכל ולהבין אותו גם אחרת. המטרה שלי היא להאיר את הנושא ולספק קרש קפיצה לכל מי שרוצה לחשוב עליו עוד. בסופו של דבר, אני סבורה שיחסי חמות-כלה יכולים להיות טובים, שכן יש פוטנציאל גדול להצלחתם, ולו בשל העובדה שהשתיים חולקות אהבה גדולה לבן/בעל ולנכדים/ילדים. אבל זה לא יכול לקרות אוטומטית. אם שתי הנשים יכירו בכך שכל אחת מהן מייצגת תרבות אחרת – שאינה בהכרח טובה או נכונה יותר – זו התחלה, ובנקודה זו שום אפיון אחר – כמו גיל, מעמד חברתי או בטחון עצמי – לא ישחק תפקיד. הבנה של הדינמיקה הטבעית הזו, ושל הקושי להיות מוקד להשוואה ולביקורת (עניין הדדי) יכולה לסייע להסתכלות אמפתית על הקשיים שעלולים להיווצר. וההמשך: לקבל בכבוד את המשמעויות של חיים במיזוג תרבויות – לחיות עם פשרה, לקבל את החדש והאחר ולאפשר לדברים החדשים והשונים שהוא מביא עמו לפתח ולהעשיר את הקים. מסקנות אלה יתכנו באם כל אחד מהצדדים יבחן את התרבות שלו בעין ביקורתית ולא מיד יגן עליה ויתקוף את האחר (גם זו מגננה), בגלל הקושי האמוציונאלי הכרוך בכך.

הנקה

יניקה
אמא שלי היתה אשת חיל מאין כמותה. היא ילדה שישה בנים ושתי בנות, בהפרשים של שנה-שנתיים ביניהם. לא היו אז אמצעי מניעה. אני הבן השני. את כולם הניקה.
החינוך בבית היה תורני, וכל אימת שחזרתי הביתה מבית הספר, שאלה: "מה למדת?" "אולי תקרא פרק תהלים?"
אמא היתה אישה רזה, לא גבוהה, בעלת שדיים גדולים תמיד, שדיים של אישה מינקת. אז לא הלכו עם חזיות. היא נהגה לאכול הרבה, לשתות בווארקה, תה בחלב, לכן תמיד היה לה חלב.
כל ילד שרצה לאכול, היתה מתיישבת, לא משנה היכן, וחולצת שד.
היא התעניינה רק בילדיה ובאבינו. בשום דבר אחר לא. אנחנו היינו היהלומים שבבית.
בכל יום חיכתה לאבא עם ארוחה מוכנה, ואנחנו לא התקרבנו, כדי לא להפריע לשניהם לאכול. את הארוחה שלנו אכלנו לבד, ורק בימי שישי ושבת סעדנו יחד כל המשפחה.
פעם שמעתי את אמא מדברת עם אחיותיה הצעירות. "כשיהיו לכן ילדים", אמרה, "תשתדלו להניק אותם כמה שיותר, כי חלב האם הוא כמו תרופה. ילד שניזון מחלב אם לא חולה. זה נותן לו כוח לגדול".
אני זוכר את עצמי בגיל ארבע:
בבוקר קמתי ונכנסתי למיטה של אמא, "אמא, אני רעב".
אמא מיד נתנה לי לינוק.
"אמא, זה לא מספיק, אני רואה שיש חלב גם בצד השני",
ואמא נתנה את השני.
 
כשאמא הלכה לגינה, לקחה אותי איתה. כשהייתי רעב אמרה, "ילד שלי, תכף תקבל". התיישבה על גדר והניקה אותי. זה היה מקובל בכל בית. ללא בושה.
 
בגלל שינקתי עד גיל 6, היה לי כוח להחזיק מעמד בעבודת פרך במחנה הריכוז.
בזכות ההנקה אני היום בן 83, לראשונה חליתי בגיל 70.
 
דוד, 1925

רחל, 1910-1939

 

מתוך: "מאה אמהות, מאה זיכרונות""

 

 

 

האבודים (2) – על האובססיה

בשבוע שעבר שודר במבט שני סרטו של מנחם הדר: שכנים ורוצחים –
על טבח יהודי בולחוב בגליציה.
על הקהילה נכתבו מספר ספרים, המפורסם מביניהם הוא ספרו המרתק של דניאל מנדלסון, "האבודים",
בו הוא מתחקה אחר גורלם של שישה בני משפחתו, משפחת שמיל.
(הסרט:
http://www.iba.org.il/media/?recorded=1&starting=10_1_2010-01-28_083936)

אני מבקשת להעלות כאן מדבריהם של שניים, שלמה אדלר, יו"ר קהילת יוצאי בולחוב, ודניאל מנדלסון.
הדברים הללו, שמופיעים בסוף הסרט, משקפים את התהליך שעבר כל אחד מהם, ומציגים איך חייהם השתנו בעקבות מה שעברו.

את שלמה אדלר פגשתי בקיץ, לריאיון בעקבות הספר שכתב, "אני שוב יהודי" (בהוצאת יד ושם). זה היה כשבועיים לפני
שיצא לסיור שתועד בסרט. אחד הדברים שאמר לי בצער היה, שהוא לא מסוגל להפסיק לעסוק בשימור זכר הקהילה. שזו הפכה להיות אובססיה.
בסרט נפגש אדלר עם גברת אוקראינית בת 80, גיסתו של אחד המרצחים הגדולים. לטענתה, היא לא ידעה על מעלליו. קשה לה להאמין. בסוף הסרט – סוף המפגש שלהם – היא קוטפת לו פרחים מהגינה שלה. היא מושיטה לו את הפרחים ומלטפת את כתפו.
"תסלח לי על הכול", היא אומרת לו.
שלמה מסתובב אל המצלמה ואומר בקול שבור בעברית,
"היא אומרת שאני אסלח.. שאני אסלח. מותר לי לסלוח?
מותר לי לסלוח?"
נראה, שהקול של שלמה אינו רק הקול האישי שלו. הוא מרגיש תמיד שהוא מייצג את הקהילה – על מתיה ועל חייה.

 

ודניאל מנדלסון:
"אני אומר לך איך זה שינה את חיי. בכל פעם שאני נמצא על הרציף ברכבת התחתית.. אחרי שסיימתי את הספר, שמתי לב שאני משחק משחק מחשבתי. אני מסתכל באדם שממתין לרכבת  וחושב, האם האדם הזה הוא רוצח? האם זה האדם שמסוגל לחבוט בילד עד מוות?  או האם האדם הזה הוא מושיע, האם הוא יסכן את חייו כדי להסתיר את שכנו? ואני לא יכול להפסיק לשחק במשחק המשוגע הזה.  
כך חיי השתנו. אתה מרגיש שאתה עומד על מדרון חלקלק, בעוד שבעבר חשבת שאתה בטוח."

אני לא יודעת מה איתכם, אבל לי הדברים הללו שנאמרו לא יוצאים מהראש. אני חושבת על הדרכים השונות שבהן מתחולל שינוי בתפיסה, שינוי בתחושת הביטחון שלנו. אני חושבת על הייעוד – איך אנו מנסחים אותו לעצמנו, כמה בחירה יש לנו בכך. מי השותפים שלנו בקביעת ייעודנו בחיים?

וגם, אני חושבת, איך פרוייקטים שאנחנו עושים מעלים אותנו על דרכים שלא שיערנו שנגיע לשם.

מוכר לי.

 

הולדת סבתא ורגשות מעורבים

הולדת סבתא  
תינוק חדש שמגיע למשפחה יוצר טלטלה שמשפיעה לא רק על הוריו טריים, אלא גם על מי, שברגע אחד הופכים לסבא ולסבתא.
המעבר לסבתאות/סבאות, גם אם הוא טבעי ורצוי, מעלה רגשות מעורבים:
 
אושר ושמחה
סיפוק מהמשכיות השושלת, הקלה מכך שהבת/הבן "הסתדרו" (במובן ה"פולני", יש להם משפחה ואין בעיות פוריות), שמחה מקבלת התפקיד הנכסף של להיות סבתא וסבא, ציפיה מכך שהבת/הבן- שיתחילו לראות דברים מנקודת מבט אימהית ואבהית- יבינו את הוריהם ו"סוף סוף" יקבלו אותם, ובמיוחד, אושר גדול מההזדמנות להיות שוב בקשר עם תינוק קטן ואהוב, שיקבל בשמחה את החום והאהבה שירעיפו עליו, תוך תקווה שלא יחזרו על השגיאות שעשו בעבר כהורים טריים ואפילו יעשו תיקון.
רגשות אלה הופכים את המעבר לסבתאות/סבאות לאחד השיאים (המפתיעים לטובה) בחיים.
 
אבל, בצד השמחה, יש גם חששות ועצב:
ראשית, ככל שהלידה מתקרבת, עולים חששות כבדים לבריאות היולדת והתינוק. ישנם סבים וסבתות שמגלים קושי רב לקבל על עצמם את התפקיד החדש אם בגלל חוסר מוכנות ("זה מוקדם מדי, אני עסוקה מדי, צעיר מדי וכו'), ואם בגלל הדימוי הלא-מחמיא שיש (בעיקר לסבתות) בחברה (זקנות, "סיפורי סבתא", נשים שקופות ולא נחשבות, אשר סיימו את תפקידן). העובדה, ש"אמא יש רק אחת", אבל סבתא יש שתיים – עלולה לעורר תחרות בין הסבתות/סבים משני הכיוונים על לבו של התינוק ואיכות הקשר עימו. לעתים יש אכזבה או לחץ מכך שלוקח זמן להיקשר לתינוק (ועוד יותר, אם הוא דומה לצד השני). עניין נוסף שמעורר חשש ואפילו עצב הוא התחושה, שהפעם הילדים באמת עזבו את הבית; יש להם משפחה משלהם, ותינוק שאליו יפנו את תשומת הלב והאהבה שבתוכם, וההורים תוהים – מה יישאר לנו.
נראה, שעל רגשות אלה פחות מדברים בחופשיות, ומי שחש אותם מרגיש לעתים בדידות רבה.
 
כל סבתא וסבא עשויים לחוות את כל קשת הרגשות, עם דגש על רגש אחד או שניים שיהיו דומיננטים ויצבעו את התקופה. כמובן, שרגשות שונים עשויים לעלות בתקופות שונות של תקופת המעבר, שתחילתה בהיריון הבת/הכלה וסיומה מספר חודשים לאחר הלידה.
 
אחת הדילמות השכיחות שעולות בתקופה זו קשורה בשאלת מעורבות הסבתא-סבא בטיפול בתינוק, שעלולה לעורר מתחים ואף להביא למריבות עם הילדים. בעוד שיש סבתות וסבים ששמחים לבלות זמן רב עם נכדיהם, ואפילו לטפל בהם, יש כאלה שמעוניינים להמשיך בעיסוקיהם (עבודה, תחביבים) ליהנות מהיתרונות שבאים עם הגיל והזמן הפנוי ולפגוש את הנכדים בתדירות נמוכה יותר.
מעניין (אם כי לא תמיד נעים) לגלות, שאימהוּת ואבהוּת ההורים הטריים מהווה משוב לסבתות ולסבים לגבי ההורות שלהם, שהרי, דימיון בסגנונות ההוריים משקף הערכה וקבלה של ההורות, ולהפך.
 
 
אז מה כדאי לעשות?
להכיר בכך שבתקופת המעבר לסבתאות/סבאות עולים על פני השטח עניינים חשובים ומורכבים, שקשורים הן בדימוי העצמי והן בהתמודדות עם שינויים גדולים במשפחה, אשר "דורשים" התייחסות.
מומלץ מאוד לדבר ולהקשיב:
עם חברים שעוברים דברים דומים, בין בני הזוג, ובעיקר, עם הילדים שהופכים להורים. תקשורת גלויה, שחושפת את השינויים שעוברים כל אחד מבני המשפחה, עשויה לקרב ביניהם ולאפשר לכולם לעבור את התקופה המרגשת הזו ביתר קלות.
בכל מקרה, ההסתגלות לשינוי, יצירת קשר עם הנכד/ה ואימוץ הסבתאות/סבאות הינם תהליכים שלוקחים זמן. כדאי לנצל את הזמן כדי לגלות אילו משאבים מיוחדים מביא כל אחד לתפקיד החדש, למצוא את הדרך בה התפקיד ישתלב במרקם החיים הקיים ולא ישתלט עליו, ובמקביל, לאפשר לילדים ללמוד איך להיות הורים, ולא להתערבב יותר מדי.

 

(לקוח מתוך הרצאה שלי)
 
 
 
 

קטנה על פערי דורות

 
 
בתקופה שבה שלושה דורות יכולים להיראות דומה, להתלבש דומה, להתעניין באותו תחום, לראות ביחד אותה תכנית בטלוויזיה, ועוד הרבה דוגמאות,
קשה לעשות הפרדה בין תפקידים או בין דורות במשפחה. הגבולות מטשטשים.

בעיני, זה קשור לכמה "תופעות" שמאפיינות את החיים היום:
*קושי בסמכות ההורית, כי הגבולות בין חבר להורה מטשטשים.
*סבתות (או סבים) שקשה להם שקוראים להם בשם התפקיד, כי זה מבחין אותם, בעוד שהם מרגישים מאוד דומים.
*התבגרות מואצת, בגלל הדימיון הגדול שיש בין הורה לילד.
*קושי של החברה ושל הפרטים לקבל את הזיקנה או הזקנים, כי לא ברור מתי נעשים זקנים.

על תכניות לעתיד של קשישים

כבר כתבתי כאן וסיפרתי, על הקושי שהיה לי לשאול זקנים (מעל 80) על העתיד. חששתי לדבר איתם על המוות, או, יותר נכון, חששתי לדבר עם עצמי על המוות.
הבוקר – לא יודעת למה דווקא הבוקר – התחשק לי לחזור לריאיונות שערכתי, ולגזור מהם את תשובותיהם הקצרות של הקשישים לגבי תכניותיהם ומחשבותיהם לעתיד.
עכשיו אני בהתלבטות: איך לארגן את התשובות, האם למיין לפי נושאים? לפי גיל? (זה לא, כי כבר העתקתי, ויקח לי המון זמן להתחיל מחדש, חבל..), לפי כן/לא היו בשואה (או כל קריטריון אחר, כמו – נשואים? אלמנים? בעלי משפחה? קריירה?).
 
אבל מסתבר שבא לי לכתוב משהו שהוא "ליד". המילים שבאות לי לראש, ושאותן אני רוצה לכתוב כאן – באות מלבי, וכך התעוררתי הבוקר:

באוגוסט הוזמנתי לפגישה עם עורך העיתון שבו כתבתי במשך שנתיים את מדור הגמלאים. הוא הביט בי בעיניים כאילו-עצובות והודיע, ש"משיקולים תקציביים, וגם בגלל שהמדור מיצה את עצמו, אני נאלץ לבשר לך שהוא יורד".

מבלי שאכנס לפירוט חיי ולדברים האחרים שאני עוסקת בהם, אשר ממלאים אותי בשמחה ובהנאה, זה עצוב פעמיים;
פעם אחת ברמה האישית, כי אהבתי מאוד את הפגישות השבועיות עם קשישים, אהבתי את ההשפעה שהיה לזה על חיי ברמות שונות (יכולת ליצור קשר במהירות, להבין משהו על החיים, להתנתק מהעובר-ושב ולצלול לעולמות אחרים, ועוד ועוד דברים שאפשר לקבל רק מקשר עם קשישים).
פעם שניה זה כואב, כי התייחסות זו משקפת את המקום הקטן שרוצים לתת בחברה (ובעיתונות) לקשישים. ברגע שיש קשיים תקציביים (ואני מאמינה שהם אמיתיים, כולנו יודעים מה מצב העיתונות בימנו) – קל לוותר עליהם. העובדה שהם הקהל הגדול יותר של קוראי העיתונות הכתובה לא מעניינת, שלא לדבר על התפקיד של העיתונות בחינוך, בהעברת מסרים, בקירוב לבבות (אני באמת מאמינה בזה).
אולי אני משוחדת וטועה, אבל לי נדמה, ששמיעת סיפורי חיים של אנשים מבוגרים לעולם אינה ממצה את עצמה. הסיפורים תמיד משתנים, ויש בתובנות ובמסרים שלהם הרבה חוכמת-חיים, שיכולה לגעת בכל אחד בזמן המתאים.
אולי צריך לשנות את הקונצפט, אולי את הכותבת (?),
אבל חבל שכך זה נזרק.
 
אז הנה, מוגש לפניכם ללא כל עיבוד:

מחשבות/תכניות של קשישים לגבי העתיד:
לכנסת כבר לא אלך.. אני חבר מפלגת העבודה, ויש לי המון ספקות לגביה. מה יהיה כאן? מאחל למדינה להגדיל את מספר תושביה ולקבוע סוף סוף גבולות, זה יפתור מחצית מהבעיות. לעצמי מאחל ליהנות מהמשפחה.

עתיד? אוי ואבוי.. הגוף שלי אומר לי את הגיל, אבל בראש אני עוד צעירה. שלא אהיה חולה ושאמות בשינה. מקווה שאפגוש את כולם בעולם הבא.

    לפעמים בא לי לבכות. לא רוצה שעוד אנשים סביבי ימותו. אני יודעת שהמוות זה הסוף של כולנו, אבל אני לא אעמוד בזה יותר. אני רוצה לחיות, ורוצה שה' יקח אותי אליו בריאה כשיגיע זמני. לא רוצה להזדקק לאף אחד. אני יודעת מה זה.

     

יש לי פנטזיה: לאמן את הנין שלי להיות אצן אולימפי. באולימפיאדה של 2026, אהיה בן 103. אני רוצה שאז הוא ישבור את השיא העולמי בריצת 100 מ'. בזמן שהקהל יריע, אני אתמוטט מהתרגשות וכך אסיים את חיי.. (צוחק)

     

עכשיו אין לי תכניות. אני רוצה להרגיש טוב.

     

אני רוצה עוד לכתוב, לספר על פגישות מעניינות שהיו לי. אני פועלת בטווחים די קצרים. חשבתי שאוכל לתרום יותר, אבל מסיבות פרוזאיות של תחבורה או חושך, זה לא יוצא לפועל. אני משדלת את עצמי להאט, מה שמזדמן – גם זה טוב. כבר לא יהיו תקוות גדולות או הפתעות.

    המשאלה שלי היא להישאר בריאה, עם יכולת לחשוב, ויכולת גופנית. לא רוצה להיות מרותקת לכיסא גלגלים, ולא לזכור את שמי. אני רוצה שלמשפחה שלי יהיה טוב.

למות בצ'יק. להישאר בדעה צלולה, עם חיוך על השפתיים שלי ושל האחרים שסובבים אותי, בליווי מוסיקה ברקע.

    אני רוצה להמשיך ליצור כל זמן שאני יכול. רחל אשתי מדפיסה עבורי. נכון להיום, אין למחלה מרפא, ואי אפשר לעצור את ההדרדרות. יש מחקרים מתקדמים, אבל זה יקח זמן. אשמח מאוד, אם תימצא תרופה כשאהיה בן 75.

    לא מעז להעמיק ולחשוב על העתיד. רואה מהיום למחר. שהשם יתן לי כוח ובריאות כדי שאוכל לממש את כל הפרוייקטים שיש במחשבתי לעשות.

במשך עשר שנים שרתי במקהלה בנתניה, נהניתי מאוד להיפגש, להתאמן, להופיע. פתאום המנהלת סגרה. זה היה משהו לעשות בערב וביום. אני לא חושב הרבה על העתיד, כי אין עוד הרבה עתיד בשבילי. לא חושב שאגיע ל100.

    אני רוצה למות בריא.

    אף פעם לא ידעתי עד איזה גיל אחיה, אבל ידעתי שיש עתיד, וצריך להתכונן אליו בשבילי ובשביל ילדי. אין לי תכניות באופן מיוחד. אני אוהב גולף ואת העבודה בטרמפיאדה. לא מעוניין לנסוע שוב לחו"ל, הייתי בכל רחבי העולם, זה מספיק. אני רוצה אישה, שתהיה אתי בלילה, שאפשר לנשק. אבל בגיל שלי זה קשה.

    אחרי ששתלתי את זרעי ההצלחה של ילדי, שכל אחד מהם הוא סיפור הצלחה, זמני ומרצי מופנים להשקעה בנכד, בתקווה שגם הם יצעדו באותה הדרך. נכדי הם עולם ומלואו, הממלאים את חיי משפחתי. אני משחק איתם, משתולל, עושה איתם פרוייקטים בביה"ס ובגנים, מספר להם סיפורים, ומעביר להם את המסורת היהודית וערכיה, מקיים ביניהם סולחות ומייעץ עצות. אני רוצה להמשיך ביצירה, לארח חברים ומשפחה ולהיות עסוק כל הזמן.

    כשמגיעים לגילי, כבר לא חושבים על העתיד. כולי עבר, וההווה כבר לא מי יודע מה. ניסיון החיים מלמד שאין עוד הרבה זמן. במקרה הטוב, זה רק עוד כמה שנים. פעם קיוויתי שאני אזכה לראות את הנכד בבר מצווה, אבל זה  כבר קרוב (אני מכין אותו לקראת העליה-לתורה. אני משמש כבעל-קורא בבית הכנסת). הייתי מבקש לזכות לראות את הנכדות מתחתנות.

אין לי תכניות מיוחדות. רוצה לנסוע לילדים שגרים בחו"ל, ולבקר במקומות בהם שירתתי כדי להיזכר.

    הכי חשוב, שהבנים והילדים לא עזבו את הארץ. אני מאחל לכולם שיהיו נאמנים לחברה ולמדינה. ולעצמי, אני רוצה לחיות כל זמן שאני בריא.

אני רוצה לגמור את הספר שאני כותב על מה שעשינו ברוסיה. זה היה מפעל מדהים שקשה לתאר. הייתי רוצה לנסוע לחוץ לארץ. אני רוצה לחדד עוד את עולמי הרוחני: מה זה אלוהים? האם יש גאולה? מה קורה אחרי המוות? שאלות שגם הרמב"ם עסק בהן.

    ביום השואה אני מוזמנת על יד ממשלת איטליה. אני מאוד מרוצה ממה שעשיתי, יסדתי – עם בעלי – משפחה של 15 איש. הגשמתי את כל החלומות שלי: להקים משפחה בארץ ישראל, לגדל ילדים כיהודים חופשיים וגאים, שמדליקים נרות בחנוכה ומניפים דגלי ישראל. יש לי חרדה מהסוף, זה טבעי. אני מפחדת שאסבול ממחלה, מאובדן זכרון. אני רוצה יום אחד ללכת לישון בערב ולא לקום. זבנג וגמרנו.

    אין לי שום תכניות, מה שיבוא – יבוא. האובדן לקח לי את הטעם לחיים. אבל אין ברירה, צריך להמשיך. אני לא אחד כזה שיישב בבית ויחכה ליומו האחרון. היה לי טוב ומעולם לא התלוננתי. היום אני מתלונן, כי לא טוב לי. נשארתי לבד.

    אין לנו עתיד רחוק, רק קרוב. פעם אהיה בשדה בחיפה, בינתיים מקווה להחזיק מעמד בחתונות של נכדותי, מאחר שאני מוגבלת בהליכתי. 
     
    לו יכולתי, הייתי נוסעת לחו"ל. לולא הפסקתי לעבוד, בטח הייתי ממשיכה, למרות שנעים לי עכשיו לעשות רק מה שבא לי: לקרוא, לשמוע מוסיקה. אני רוצה להישאר אותו בן אדם. שיגידו עלי: הייתה נאיבית ונשארה נאיבית.

    אני מקווה להמשיך ליהנות מהחיים, להמשיך לטייל, להתעמל, לבלות עם המשפחה, לעסוק בעניינים הציבוריים – כל זמן שאני יכול.

    רוצה עוד 5-10 שנים במצב שלי ושתהיה לי בת זוג. לא יותר מזה. רק שלא אהיה נכה או מוגבל –  לא אוכל להתמודד עם זה.

    אמא שלי נפטרה שנתיים אחרי שהפסיקה לטפל. גם את השיעור הזה למדתי ממנה, וכל עוד אני חי, אני רוצה לטפל. אני מתכנן לעשות ערבים להורים שרוצים ללמוד…

    לטייל בעולם עם קרוון. בילדותי הייתי מוכשר בציור, אני רוצה לחזור לצייר. להיות הרבה עם הנכדים – זה מדהים להיות סבא. אני נהנה לבלות איתם, בלי האחריות, כי הם חוזרים להוריהם. הנכדים היום יותר חכמים משאנחנו היינו בגילם, יש להם המון ידע. יודעים לדבר, לענות. הם קשורים אלינו.

    לעשות חיים, לנסוע לחו"ל, לטייל בארץ, לבלות, לרקוד, לשחק טניס, לראות הצגות.

    אני ריאליסטית. בגיל הזה אי אפשר לחלום על דברים, אנחנו חיים את היום בכיף ונהנים מכל דבר שיש. שרק יהיה טוב לילדים ולעם ישראל.

    אין לי תכניות, אני עושה כל יום מה שצריך. אני יכול לתכנן תכניות לעשר השנים הקרובות, אבל כרופא, אני יודע שאין לי אותן.

    הכי חשוב: להחזיק מעמד מבחינה בריאותית כדי שאוכל לעזור למרים אשתי, ולהמשיך ליהנות מהמשפחה הנהדרת שלנו.

    אני מציאותי. תכניות אני עושה רק למחר בבוקר. בגילי, אני חי על זמן שאול. המוות הוא תהליך טבעי. כל מי שנולד, חיב למות. פה אין פרוטקציה. החלום שלי הוא יום אחד לא לקום בבוקר ולא לסבול מכאבים או ליפול לטורח על ילדי.

    לא נשאר הרבה, לא? אני מאמינה בגורל, מה שבא- בא. אני לא מתכננת, כי אני לא יודעת מה יקרה. אני עושה דברים ברגע שחושבת עליהם, גם לטוס לחו"ל.

    אני לא אופטימי. העולם הולך ומדרדר בדיוק כמו לפני מלחמת העולם השניה. נותנים לאיראנים ולטרוריסטים לעשות ככל העולה על רוחם. מפחיד אותי שאין לנו אומץ לב לנהוג לפי הכלל: הקם להורגך – השכם להורגו. אני מתכנן להמשיך לכתוב ככל שיהיו לי חיים לחיות. אני נהנה גם מהחיים ומנכדי.

    ·    ששנינו נהיה בריאים, שאף אחד לא יאבד את השני, חס וחלילה.
         ציפי: אם הוא ילך, אני אבודה.
     
    אני אומרת לאלוהים: כשיבוא זמני, אני מוכנה. מקווה לפגוש את הורי ובעלי, אבל היום אני כבר לא ממהרת.

    פעם, כשאמרו לי 'עד 120', שאלתי, למה מקללים אותי. מנחם פתר לי את הבעיה הזו, עכשיו אני מוכנה לחיות עוד הרבה שנים. הבעיה עכשיו היא, שהוא מבוגר ממני, אבל הוא הבטיח שיחכה לי. אני מקווה שהמצב הבריאותי לא יחמיר. אני מאוד מרוצה מחיי.

    בזמן שנשאר לנו, אולי שנה או שנתיים, ליהנות מכל יום, מכל רגע. בבוקר אנחנו שואלים אחד את השני איך מרגישים, ואם בערך בסדר, אז יוצאים או פוגשים חברים.

    תמיד אמרתי לבעלי, שאנחנו מאושרים שאין לנו את שתי המחלות האיומות, אבל בינתיים הוא קיבל אחת.. אבל יש לו מצברוח טוב, ונעבור את זה.

    אין לי תכניות כי אני לא אוהבת אכזבות.

    אין לי עתיד. אני מאוד רוצה למות, כי כבר אין לי כוח. יש בעיות בלי סוף. אני מקווה שגם אחרי מותי הדור הבא יישארו קרובים זה לזה.

    כשאני מסתכל על השלטון, אני רואה שאין מי שינהל את המדינה. זו חבורה בלי בושה, דבר שמפחיד אותי מאוד. אני לא רוצה שנכדי וניני יעברו את מה שאני עברתי. אבל אני גם אופטימיסט, ו"עוד לא אבדה תקוותי". 
     
    בכל ערב אני כותבת לעצמי חמישה דברים טובים קרו לי היום. תמיד אני מוצאת. הייתי שמחה לפגוש מישהו, אדם עם סקרנות לחיים, חוש הומור, נאה עד כמה שאפשר. לא הייתי מתנגדת לפגוש את האדם הנכון.

    אני מרגיש שהימים שלי ספורים, חודשים או שבועות. לא שנים. מאחר שהאזניים והעיניים שלי במצב ירוד, אינני יכול לומר שיש לי חיים מאושרים עכשיו. המוות לא מפחיד אותי, להפך. מלאך המוות יהיה מקובל עלי מתי שהוא רוצה לבוא. מצד שני, אני מנסה למצוא סיפוק במידה שאפשר ולבלות יום יום על הצד הטוב ביותר. החיים מוגבלים, אבל מה שיש – יש. לבכות לא עוזר.

    אני מאחל לעצמי לראות את הנכדים עומדים על הרגלים. אני חי בהווה ואין לי תכניות. העיסוק המרכזי שלי הוא לשמור על הקיים או לשפר אותו, לכן אני שוחה ומתעמל. אני טוען שכל זמן שאדם חי – הוא חי. ברגע שהוא נפטר, לא משנה מה יקרה איתו. זו טירחה לילדים לעלות לקבר, מצידי שלא יבואו. אחרי שראיתי איך ששרפו גופות בשואה, אני לא מתייחס לשום דבר שקורה אחרי המוות.

    שה' יקח אותי כמו שאני, בלי מחלות וכאבים. בינתיים אני מריחה את הפרחים מלמעלה ולא מלמטה.

     

    שיימשך כך.

    ששום דבר לא יתערער. אני חושבת על המוות מדי פעם בעיניים פקוחות. מאוד מקווה שאפגוש את בעלי ואת היקרים לי. מקווה ומאמינה. בשנים האחרונות עשיתי סדר בתמונות שלי וזרקתי את כל מה שנראה לי מיותר (כמו שקופיות מטיולים), כדי להקל על הילדים בבוא היום.

    אני רוצה להמשיך לחיות בכיף כל זמן שאפשר. חיי מלאים, ולמרות שאני לא עובדת, אף פעם אין לי זמן לכל מה שאני רוצה לעשות.

    מפחיד אותי למות מתוך סבל וחולי. אני רוצה למות בכבוד, לכן אני חברה ב"לילך". מצד שני, אני רוצה לחיות עוד – עד הברית, עד הבת מצווה ועוד.

    אני רוצה להמשיך להיות פעיל בכל מה שאני עושה; להיות עם הנכדים ("אני מבין את רוחם"), בימים אלו אני מסייע להקמת המוזיאון ללוחמים יהודים במלחמת העולם השניה שיהיה בלטרון. ספר שלי על יהודי בריה"מ בזמן השואה עומד לצאת לאור בארה"ב. לפני כמה זמן נתתי הרצאה על השואה באוניברסיטה אמריקאית. כשסימתי, נשאלתי ע"י סטודנט כושי אם אני אוהב את חיי. לא ציפיתי לשאלה כזאת. בשביל לאהוב חיים כאלה (משפחתי נרצחה, חברים ובנים של נכדים נפלו במלחמות ישראל, וכל מה שעברתי) – צריך להיות מטורף. אבל יחד עם זאת, בהינתן שהגורל שלי שם אותי בכל המקומות הללו – אני מרוצה מאיך שפעלתי.

     

אנקדוטה קטנה לסיום:
באחת הפעמים ראיינתי זוג, לשניהם היו אלה הנישואין השניים. במהלך הריאיון, כאשר דיברתי איתם על החיים בהווה, היא פתאום עצרה, הסתכלה עלי, ואז פנתה לבעלה ואמרה,
"אני רוצה לומר משהו. לפני שלושים שנה, כשבעלי הראשון נפטר, קניתי לידו חלקת קבר. מאוד אהבתי אותו והייתי קשורה אליו… אבל עכשיו, אני רוצה להגיד, שאני רוצה להיקבר לידך. אתה בעלי עכשיו."
 
יפה, לא?
 

זכרון מהעתיד – סדנת כתיבה לאמהות

 

לו כתבת על אימך – 
מה היית מספרת עליה? 
אילו זיכרונות יש לך ממנה? 
איזו מן אמא היא הייתה? 
ואיזו אישה? 

ולו כתבו ילדייך אודותייך – 
מה היו הם מספרים עלייך, כאם? 
מה יזכרו ממך? 
אילו זיכרונות היית את רוצה להשאיר 
אחרייך? 
מה תורמת לך הכתיבה? 
מתי היא מועילה לך? 
כיצד הכתיבה מסייעת לך לנסח את דרכך 
בחיים? 

בסדנת הכתיבה לאימהות ננסה לענות על כל השאלות הללו. 
העבודה בקבוצה תהיה טיפולית, אבל אישית – כזו שפונה בעיקר פנימה, מחדדת שאלות ותובנות. 
הדינמיקה שתתקיים בקבוצה – תגובות המשתתפות זו לזו וזו לדברי האחרת, הרגשות שיתעוררו, ועוד – 
תסמל לנו מהם הנושאים שבהן עסוקה הקבוצה, אילו אפשרויות התייחסות ואילו פרשנויות עשויות להתקיים ביחס לאותו נושא – 
ומשם נמשיך לעבוד, בעבודה אישית, באמצעות כתיבה. 

המפגש יכלול הקראת חומרים, שיחה ותרגילי כתיבה. בין המפגשים תתבקשי להכין "שעורי כתיבה". 

על המנחות: 
ענת הררי, פסיכולוגית חברתית, פרסמה את הספרים "מאה אמהות, מאה זיכרונות" ו"הולדת סבתא". 
נוחי טל-שטרית, עובדת סוציאלית, מטפלת משפחתית וקבוצתית, עוסקת בשילוב של פסיכולוגיית מזרח-מערב ובביבליותרפיה. 

סדנת בוקר: 
בסדנה עשרה מפגשים. המפגשים יתקיימו בימי רביעי, בין השעות 9:00-12:00 בראש העין, החל מה – 14 באוקטובר. 
עלות: 1200 ₪. 

 

בימים אלה אנו עובדות על פתיחת סדנת ערב בתל אביב. פרטים בהמשך.

זכרון מהעתיד – סדנת כתיבה לאימהות

 
לו כתבת על אימך –
מה היית מספרת עליה?
אילו זיכרונות יש לך ממנה?  
איזו מן אמא היא הייתה?
ואיזו אישה?
 
ולו כתבו ילדייך אודותייך –
מה היו הם מספרים עלייך, כאם?
מה יזכרו ממך?
אילו זיכרונות היית את רוצה להשאיר אחרייך?
 
מה תורמת לך הכתיבה?
מתי היא מועילה לך?
כיצד הכתיבה מסייעת לך לנסח את דרכך בחיים?
 
בסדנת הכתיבה לאימהות ננסה לענות על כל השאלות הללו, בעבודה אישית בתוך קבוצה, ללא עיבוד הדינמיקה והיחסים שבין המשתתפות.
המפגש יכלול הקראת חומרים, שיחה ותרגילי כתיבה. בין המפגשים תתבקשי להכין "שעורי כתיבה".
 
על המנחות:
ענת הררי, פסיכולוגית חברתית, פרסמה את הספרים "מאה אמהות, מאה זיכרונות" ו"הולדת סבתא".
נוחי טל-שטרית, עובדת סוציאלית, מטפלת משפחתית וקבוצתית, עוסקת בביבליותרפיה ובשילוב של פסיכולוגיית מזרח-מערב.
 
בסדנה יתקיימו עשרה מפגשים בכל יום רביעי, בין השעות 9:00-12:00 בראש העין, החל מה – 14 באוקטובר.

עלות: 1200 ₪.
 
לפרטים והרשמה:
ענת הררי: 0522-747009
נוחי טל-שטרית: 0546-331382

"מאה אמהות" על הבמה של בית לסין

לפני כחודש זה קרה.

קבלתי טלפון מבית לסין, והוזמנתי לפגישה.

הם רוצים להעלות הפקה של הספר "מאה אמהות, מאה זיכרונות".

הם רוצים להעלות הפקה של הספר!

של הספר שלי!

(לא רק שלי, של עוד 99 כותבים)

 

אז ככה זה יהיה:

במסגרת הפסטיבל "פותחים במה", יתקיים מופע תיאטרלי מיוחד בבימויה של איה שבא, ובו שחקניות מהשורה הראשונה יקריאו טקסטים מתוך הספר: יונה אליאן-קשת, זהרירה חריפאי, מרים זהר, חנה אזולאי-הספרי, צופית גרנט, הגר דנון, חן דנון, תחיה דנון, קרן צור, נינה קוטלר ועירית קפלן.

את המופע תלווה בלחנים מקוריים (טקסטים מתוך הספר שהלחינה) רונית שחר.

 

אני נרגשת כולי מההזדמנות לראות את הטקסט עולה על במה ומקבל חיים. למעשה, יש כאן טרנספורמציה מעניינת: מעבר מאירוע "חי", אמיתי, אל הנייר (=כתיבת הזיכרון), ולאחר מכן, "החייאת" הטקסט על הבמה.

 

5 בספטמבר, 11:30, בית ציוני אמריקה. האירוע חינמי, כך שכל הקודם זוכה.

 

להתראות!