מה זה נותן לי: לדבר עם אדם זקן

בכל שבוע אני פוגשת אדם מבוגר לשיחה. אני פוגשת זקנים ומדברת איתם על החיים שלהם, על החיים. כמעט 120 ריאיונות כאלה כבר ערכתי, ואני עוצרת לרגע, לחשוב:
מה נותן לי הקשר עם הזקנים? מדוע אני ששה לקראת הפגישה איתם מדי שבוע, מצפה למוצא פיהם. מדוע – כמעט תמיד – אני יוצאת משם מחוזקת. שמחה יותר. נמרצת.
 
התשובה הראשונה שעולה בדעתי: פרופורציה. והרי זה ברור, כאשר שוטחים חיים שלמים ומביטים בהם, מבינים שכל האירועים – גדולים וקטנים – הם איים על פני זרם החיים, עוד משהו שקרה והשפעתו נספגה בתולדות העתיד. גם הדברים הקשים, הטראומתיים, היו וחלפו. ההבנה הזו, שיש תקופות קשות, איומות, מלחיצות – והן עוברות – היא הבנה חשובה. כשאתה במשבר או בצרה, קל לך לעבור אותם, אם הפנמת את הידיעה שקשורה בניסיון האישי, שגם זה יעבור. וגם ההשלכות. הדברים הקשים משאירים חותם, אין ספק. טפשי לומר שלא. אבל גם ההשלכות הופכות להיות גוון – ועל האדם לבחור: כמה ישתלט גוון זה על הגוונים האחרים שבחייו.
מרגע שהבנתי זאת, אני מדברת לעצמי בתקופות קשות, ונזכרת: גם זה יעבור.
לפעמים אני אפילו מספרת להם על דבר שמציק לי. הדרך שבה הם שומעים את דברי בעניין (גם להם מעניין להכנס לראשו של אדם צעיר יותר), והתגובה המנחמת שתבוא אחר כך נותנת לי חיזוק. פרופורציה.
 
מדוע עוד?
אני נהנית לראות אנשים זקנים בזמן שהם חושבים. אני אוהבת להסתכל עליהם כשהם מתעמקים בזיכרונות מהעבר, דגים משם רגשות, מחשבות, חיים מחדש את הרגעים הללו. הם מביטים בסרט של חייהם, ואני שותפה לרגע. אולי המפעילה. הם מספרים לי סודות שאינם לציטוט – וזה רגע של הבעת אמון ושל שחרור גדול. בשיחות איתם, אני מרגישה חלק מהטבע, ממעגל החיים. אני קשורה למשהו שגדול ממני, שקרוב אלי אבל גם רחוק. הזקנה תגיע, ואין לנו שליטה על כך. זה כיוון ההתפתחות. ואחר כך, המוות. בלתי נמנע. מעבר לפינה. כשאנחנו צעירים, סיבת המוות שלנו אינה ידועה – וגם לא הגיל. כשזקנים, המוות הוא אירוע וודאי שיתרחש בשנים הקרובות.
 
כולנו נזדקן, יש לקוות. הם כבר שם. וכמה שאדבר איתם על הזקנה, אני לא באמת יכולה להבין את המצב הזה. הזקנה אינה דומה לשום דבר אחר. זה עולם אחר. זו חוויה כוללת, שמכילה את הגוף שהשתנה ואת המראה, את המעמד החברתי, הכלכלי והמשפחתי. הזהות העצמית משתנה. צריך ללמוד איך להתמודד במצבים חדשים (חולי, בדידות, ריחוק, תלות, שעמום). גם לנהל חיים מלאים בעשייה צריך לדעת איך, במסגרת הכוחות והתקציב.
נדמה לי, שהמרכיב הזה בזהות – להיות זקן – עומד לפני כל מרכיב אחר בעיני הסובבים: מקצוע, עדה ואפילו מין – לך תסביר להם שאתה מרגיש אחרת.
 
לסקירת החיים בגיל השלישי יש ערך של סגירת מעגל. בצעירותנו, אנחנו עסוקים מאוד בתכנון העתיד. לזקנים יש את הנחת לחשוב בשקט. להבין. ללמוד. לגלות את הקשר בין עבר-הווה ועתיד. בשביל מה? פחות בשביל התכנון להמשך, ויותר בשביל לסקור את תולדותנו, ולסכם. לתפוס את המשמעות: בשביל מה היה שווה כל זה?
 
האם באמת אפשר ללמוד מניסיונם של אחרים? האם אפשר ללמוד מחוויות של אחרים, שכבר מזמן הסתיימו?
אני חושבת שאפשר ללמוד הרבה – דרך התבוננות פנימה. והכוונה: כשאני מקשיבה לסיפור ולתובנות שעולות ממנו בצד המספר, הדבר מעורר בי מחשבות רפלקטיביות: איך זה יכול להיות קשור אלי? מה דומה ומה שונה בין החיים שלו ושלי? מה אני יכולה לאמץ, ומה לדחות? מדוע מגיע המסר הזה אלי, בעת הזאת?
 
 
יותר ויותר אני מרגישה:
הקשר בין הדורות ובמיוחד האינטראקציה המילולית – שיחה, החלפת דיעות וסיפורים – מוסיף לכל צד ונותן לו משהו שלא היה קבל באף דרך אחרת.
אני שמחה על הבחירות שעשיתי: לכתוב את הטור ("הגמלאים" בידיעות השרון) ואת ספר הזיכרונות מאמא ("מאה אמהות, מאה זיכרונות").
 
 
 
 
 

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • גיל  ביום 23/06/2009 בשעה 09:01

    הזכרת את נושא המוות ומעניין לשמוע מה הם חושבים עליו. האם זה עולה בכלל בשיחות? האם הם חרדים מפניו? מקבלים אותו בהשלמה? לא ממש מטריד אותם?

  • ענת  ביום 23/06/2009 בשעה 10:38

    נושא המוות והתכניות לעתיד אצל זקנים – זה בהחלט נושא שאני חושבת עליו לא מעט, ומתכוונת לכתוב בקרוב. שמחה שאתה מתעניין.
    והנה פרומו: התובנה שלי בקשר למוות היא, שבגיל זקן – המוות מתקבל בהשלמה. הוא הרבה פחות מפחיד ומאיים.
    מבטיחה להרחיב.

  • שועי  ביום 23/06/2009 בשעה 14:02

    אני חושב כי יש בשיחות עם בני הגיל השלישי, כל שכן עם חכמים שבהם, בכדי לחדד שאלות מסוימות שהמשוחח הצעיר נוטה להעלותן בדעתו מבלי שהוא מעניק להן, על פי רוב, את מלוא המשקל

    באשר לשאלתו של גיל, אני מרגיש כי מעניין יותר לשמוע בן/בת שיח זקנים מדברים על החיים הרבה יותר מאשר על יחסם למוות. המוות הלא מלווה את האדם בכל רגע ורגע כאפשרוּת

    עם זאת, בכל גיל לדידי, החיים הם חידה ופליאה גם יחד והיחס אל החיים ראוי ורצוי הוא מן היחס אל המוות (שאינו אלא הרגע המסיים את החיים).

  • ענת  ביום 23/06/2009 בשעה 21:00

    אחרי שקראתי את מה שכתבת, חשבתי לעצמי, שאולי יש משהו מיוחד בשיחות עם זקנים, שקשור בכך שהם יכולים להסתכל אחורה על חייהם בלי פחד המוות. לצעירים יותר קשה לנתק את העבר מהווה ומהעתיד, ולכן תמיד יש איום: האם אצליח לממש את מטרותי? לעשות תיקון? להשתפר?

    מעניין. תודה רבה 🙂

  • תימורה  ביום 24/06/2009 בשעה 09:51

    תבורכי.

  • תימורה  ביום 24/06/2009 בשעה 09:58

    קראתי בפרטים שלך ב"רשימות" שאת מגדירה את עצמך כ"נכדה לשעבר". בתור מי שהיתה יכולה לאמץ את ההגדרה הזו בעצמי, אני לא מסכימה איתך. מבחינתי תמיד אשאר (מן הסתם גם אחרי מותי) הנכדה של סבתא מרים וסבא אהרון, סבתא מלכה וסבא משה. מותם הוא אומנם גורם שמחבל קשות באיכות הקשר ביננו, אבל לא מכחיד את זיקתינו המשפחתית.

  • ענת  ביום 24/06/2009 בשעה 10:52

    תודה על ההערה שלך. אני מקבלת אותה לגמרי.
    למעשה, אני ממשיכה לדבר עם סבתא שלי, שנפטרה כבר לפני עשר שנים בערך.
    לא יודעת למה כתבתי כך – אולי בשביל לקצר.
    מה שבלב, נשאר.
    היא תמיד תהיה הסבתא שלי.

    תודה.

  • אבי הרטמן  ביום 01/08/2013 בשעה 02:41

    אשמח ליצור איתך קשר להתיעצות,
    אני ממש רוצה גם להתחיל לעשות את זה אבל אין לי שום כיוון או דרך להסיג אנשים כאלה תודה רבה
    אבי. Hartmaen@gmail.com

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: