על תכניות לעתיד של קשישים

כבר כתבתי כאן וסיפרתי, על הקושי שהיה לי לשאול זקנים (מעל 80) על העתיד. חששתי לדבר איתם על המוות, או, יותר נכון, חששתי לדבר עם עצמי על המוות.
הבוקר – לא יודעת למה דווקא הבוקר – התחשק לי לחזור לריאיונות שערכתי, ולגזור מהם את תשובותיהם הקצרות של הקשישים לגבי תכניותיהם ומחשבותיהם לעתיד.
עכשיו אני בהתלבטות: איך לארגן את התשובות, האם למיין לפי נושאים? לפי גיל? (זה לא, כי כבר העתקתי, ויקח לי המון זמן להתחיל מחדש, חבל..), לפי כן/לא היו בשואה (או כל קריטריון אחר, כמו – נשואים? אלמנים? בעלי משפחה? קריירה?).
 
אבל מסתבר שבא לי לכתוב משהו שהוא "ליד". המילים שבאות לי לראש, ושאותן אני רוצה לכתוב כאן – באות מלבי, וכך התעוררתי הבוקר:

באוגוסט הוזמנתי לפגישה עם עורך העיתון שבו כתבתי במשך שנתיים את מדור הגמלאים. הוא הביט בי בעיניים כאילו-עצובות והודיע, ש"משיקולים תקציביים, וגם בגלל שהמדור מיצה את עצמו, אני נאלץ לבשר לך שהוא יורד".

מבלי שאכנס לפירוט חיי ולדברים האחרים שאני עוסקת בהם, אשר ממלאים אותי בשמחה ובהנאה, זה עצוב פעמיים;
פעם אחת ברמה האישית, כי אהבתי מאוד את הפגישות השבועיות עם קשישים, אהבתי את ההשפעה שהיה לזה על חיי ברמות שונות (יכולת ליצור קשר במהירות, להבין משהו על החיים, להתנתק מהעובר-ושב ולצלול לעולמות אחרים, ועוד ועוד דברים שאפשר לקבל רק מקשר עם קשישים).
פעם שניה זה כואב, כי התייחסות זו משקפת את המקום הקטן שרוצים לתת בחברה (ובעיתונות) לקשישים. ברגע שיש קשיים תקציביים (ואני מאמינה שהם אמיתיים, כולנו יודעים מה מצב העיתונות בימנו) – קל לוותר עליהם. העובדה שהם הקהל הגדול יותר של קוראי העיתונות הכתובה לא מעניינת, שלא לדבר על התפקיד של העיתונות בחינוך, בהעברת מסרים, בקירוב לבבות (אני באמת מאמינה בזה).
אולי אני משוחדת וטועה, אבל לי נדמה, ששמיעת סיפורי חיים של אנשים מבוגרים לעולם אינה ממצה את עצמה. הסיפורים תמיד משתנים, ויש בתובנות ובמסרים שלהם הרבה חוכמת-חיים, שיכולה לגעת בכל אחד בזמן המתאים.
אולי צריך לשנות את הקונצפט, אולי את הכותבת (?),
אבל חבל שכך זה נזרק.
 
אז הנה, מוגש לפניכם ללא כל עיבוד:

מחשבות/תכניות של קשישים לגבי העתיד:
לכנסת כבר לא אלך.. אני חבר מפלגת העבודה, ויש לי המון ספקות לגביה. מה יהיה כאן? מאחל למדינה להגדיל את מספר תושביה ולקבוע סוף סוף גבולות, זה יפתור מחצית מהבעיות. לעצמי מאחל ליהנות מהמשפחה.

עתיד? אוי ואבוי.. הגוף שלי אומר לי את הגיל, אבל בראש אני עוד צעירה. שלא אהיה חולה ושאמות בשינה. מקווה שאפגוש את כולם בעולם הבא.

    לפעמים בא לי לבכות. לא רוצה שעוד אנשים סביבי ימותו. אני יודעת שהמוות זה הסוף של כולנו, אבל אני לא אעמוד בזה יותר. אני רוצה לחיות, ורוצה שה' יקח אותי אליו בריאה כשיגיע זמני. לא רוצה להזדקק לאף אחד. אני יודעת מה זה.

     

יש לי פנטזיה: לאמן את הנין שלי להיות אצן אולימפי. באולימפיאדה של 2026, אהיה בן 103. אני רוצה שאז הוא ישבור את השיא העולמי בריצת 100 מ'. בזמן שהקהל יריע, אני אתמוטט מהתרגשות וכך אסיים את חיי.. (צוחק)

     

עכשיו אין לי תכניות. אני רוצה להרגיש טוב.

     

אני רוצה עוד לכתוב, לספר על פגישות מעניינות שהיו לי. אני פועלת בטווחים די קצרים. חשבתי שאוכל לתרום יותר, אבל מסיבות פרוזאיות של תחבורה או חושך, זה לא יוצא לפועל. אני משדלת את עצמי להאט, מה שמזדמן – גם זה טוב. כבר לא יהיו תקוות גדולות או הפתעות.

    המשאלה שלי היא להישאר בריאה, עם יכולת לחשוב, ויכולת גופנית. לא רוצה להיות מרותקת לכיסא גלגלים, ולא לזכור את שמי. אני רוצה שלמשפחה שלי יהיה טוב.

למות בצ'יק. להישאר בדעה צלולה, עם חיוך על השפתיים שלי ושל האחרים שסובבים אותי, בליווי מוסיקה ברקע.

    אני רוצה להמשיך ליצור כל זמן שאני יכול. רחל אשתי מדפיסה עבורי. נכון להיום, אין למחלה מרפא, ואי אפשר לעצור את ההדרדרות. יש מחקרים מתקדמים, אבל זה יקח זמן. אשמח מאוד, אם תימצא תרופה כשאהיה בן 75.

    לא מעז להעמיק ולחשוב על העתיד. רואה מהיום למחר. שהשם יתן לי כוח ובריאות כדי שאוכל לממש את כל הפרוייקטים שיש במחשבתי לעשות.

במשך עשר שנים שרתי במקהלה בנתניה, נהניתי מאוד להיפגש, להתאמן, להופיע. פתאום המנהלת סגרה. זה היה משהו לעשות בערב וביום. אני לא חושב הרבה על העתיד, כי אין עוד הרבה עתיד בשבילי. לא חושב שאגיע ל100.

    אני רוצה למות בריא.

    אף פעם לא ידעתי עד איזה גיל אחיה, אבל ידעתי שיש עתיד, וצריך להתכונן אליו בשבילי ובשביל ילדי. אין לי תכניות באופן מיוחד. אני אוהב גולף ואת העבודה בטרמפיאדה. לא מעוניין לנסוע שוב לחו"ל, הייתי בכל רחבי העולם, זה מספיק. אני רוצה אישה, שתהיה אתי בלילה, שאפשר לנשק. אבל בגיל שלי זה קשה.

    אחרי ששתלתי את זרעי ההצלחה של ילדי, שכל אחד מהם הוא סיפור הצלחה, זמני ומרצי מופנים להשקעה בנכד, בתקווה שגם הם יצעדו באותה הדרך. נכדי הם עולם ומלואו, הממלאים את חיי משפחתי. אני משחק איתם, משתולל, עושה איתם פרוייקטים בביה"ס ובגנים, מספר להם סיפורים, ומעביר להם את המסורת היהודית וערכיה, מקיים ביניהם סולחות ומייעץ עצות. אני רוצה להמשיך ביצירה, לארח חברים ומשפחה ולהיות עסוק כל הזמן.

    כשמגיעים לגילי, כבר לא חושבים על העתיד. כולי עבר, וההווה כבר לא מי יודע מה. ניסיון החיים מלמד שאין עוד הרבה זמן. במקרה הטוב, זה רק עוד כמה שנים. פעם קיוויתי שאני אזכה לראות את הנכד בבר מצווה, אבל זה  כבר קרוב (אני מכין אותו לקראת העליה-לתורה. אני משמש כבעל-קורא בבית הכנסת). הייתי מבקש לזכות לראות את הנכדות מתחתנות.

אין לי תכניות מיוחדות. רוצה לנסוע לילדים שגרים בחו"ל, ולבקר במקומות בהם שירתתי כדי להיזכר.

    הכי חשוב, שהבנים והילדים לא עזבו את הארץ. אני מאחל לכולם שיהיו נאמנים לחברה ולמדינה. ולעצמי, אני רוצה לחיות כל זמן שאני בריא.

אני רוצה לגמור את הספר שאני כותב על מה שעשינו ברוסיה. זה היה מפעל מדהים שקשה לתאר. הייתי רוצה לנסוע לחוץ לארץ. אני רוצה לחדד עוד את עולמי הרוחני: מה זה אלוהים? האם יש גאולה? מה קורה אחרי המוות? שאלות שגם הרמב"ם עסק בהן.

    ביום השואה אני מוזמנת על יד ממשלת איטליה. אני מאוד מרוצה ממה שעשיתי, יסדתי – עם בעלי – משפחה של 15 איש. הגשמתי את כל החלומות שלי: להקים משפחה בארץ ישראל, לגדל ילדים כיהודים חופשיים וגאים, שמדליקים נרות בחנוכה ומניפים דגלי ישראל. יש לי חרדה מהסוף, זה טבעי. אני מפחדת שאסבול ממחלה, מאובדן זכרון. אני רוצה יום אחד ללכת לישון בערב ולא לקום. זבנג וגמרנו.

    אין לי שום תכניות, מה שיבוא – יבוא. האובדן לקח לי את הטעם לחיים. אבל אין ברירה, צריך להמשיך. אני לא אחד כזה שיישב בבית ויחכה ליומו האחרון. היה לי טוב ומעולם לא התלוננתי. היום אני מתלונן, כי לא טוב לי. נשארתי לבד.

    אין לנו עתיד רחוק, רק קרוב. פעם אהיה בשדה בחיפה, בינתיים מקווה להחזיק מעמד בחתונות של נכדותי, מאחר שאני מוגבלת בהליכתי. 
     
    לו יכולתי, הייתי נוסעת לחו"ל. לולא הפסקתי לעבוד, בטח הייתי ממשיכה, למרות שנעים לי עכשיו לעשות רק מה שבא לי: לקרוא, לשמוע מוסיקה. אני רוצה להישאר אותו בן אדם. שיגידו עלי: הייתה נאיבית ונשארה נאיבית.

    אני מקווה להמשיך ליהנות מהחיים, להמשיך לטייל, להתעמל, לבלות עם המשפחה, לעסוק בעניינים הציבוריים – כל זמן שאני יכול.

    רוצה עוד 5-10 שנים במצב שלי ושתהיה לי בת זוג. לא יותר מזה. רק שלא אהיה נכה או מוגבל –  לא אוכל להתמודד עם זה.

    אמא שלי נפטרה שנתיים אחרי שהפסיקה לטפל. גם את השיעור הזה למדתי ממנה, וכל עוד אני חי, אני רוצה לטפל. אני מתכנן לעשות ערבים להורים שרוצים ללמוד…

    לטייל בעולם עם קרוון. בילדותי הייתי מוכשר בציור, אני רוצה לחזור לצייר. להיות הרבה עם הנכדים – זה מדהים להיות סבא. אני נהנה לבלות איתם, בלי האחריות, כי הם חוזרים להוריהם. הנכדים היום יותר חכמים משאנחנו היינו בגילם, יש להם המון ידע. יודעים לדבר, לענות. הם קשורים אלינו.

    לעשות חיים, לנסוע לחו"ל, לטייל בארץ, לבלות, לרקוד, לשחק טניס, לראות הצגות.

    אני ריאליסטית. בגיל הזה אי אפשר לחלום על דברים, אנחנו חיים את היום בכיף ונהנים מכל דבר שיש. שרק יהיה טוב לילדים ולעם ישראל.

    אין לי תכניות, אני עושה כל יום מה שצריך. אני יכול לתכנן תכניות לעשר השנים הקרובות, אבל כרופא, אני יודע שאין לי אותן.

    הכי חשוב: להחזיק מעמד מבחינה בריאותית כדי שאוכל לעזור למרים אשתי, ולהמשיך ליהנות מהמשפחה הנהדרת שלנו.

    אני מציאותי. תכניות אני עושה רק למחר בבוקר. בגילי, אני חי על זמן שאול. המוות הוא תהליך טבעי. כל מי שנולד, חיב למות. פה אין פרוטקציה. החלום שלי הוא יום אחד לא לקום בבוקר ולא לסבול מכאבים או ליפול לטורח על ילדי.

    לא נשאר הרבה, לא? אני מאמינה בגורל, מה שבא- בא. אני לא מתכננת, כי אני לא יודעת מה יקרה. אני עושה דברים ברגע שחושבת עליהם, גם לטוס לחו"ל.

    אני לא אופטימי. העולם הולך ומדרדר בדיוק כמו לפני מלחמת העולם השניה. נותנים לאיראנים ולטרוריסטים לעשות ככל העולה על רוחם. מפחיד אותי שאין לנו אומץ לב לנהוג לפי הכלל: הקם להורגך – השכם להורגו. אני מתכנן להמשיך לכתוב ככל שיהיו לי חיים לחיות. אני נהנה גם מהחיים ומנכדי.

    ·    ששנינו נהיה בריאים, שאף אחד לא יאבד את השני, חס וחלילה.
         ציפי: אם הוא ילך, אני אבודה.
     
    אני אומרת לאלוהים: כשיבוא זמני, אני מוכנה. מקווה לפגוש את הורי ובעלי, אבל היום אני כבר לא ממהרת.

    פעם, כשאמרו לי 'עד 120', שאלתי, למה מקללים אותי. מנחם פתר לי את הבעיה הזו, עכשיו אני מוכנה לחיות עוד הרבה שנים. הבעיה עכשיו היא, שהוא מבוגר ממני, אבל הוא הבטיח שיחכה לי. אני מקווה שהמצב הבריאותי לא יחמיר. אני מאוד מרוצה מחיי.

    בזמן שנשאר לנו, אולי שנה או שנתיים, ליהנות מכל יום, מכל רגע. בבוקר אנחנו שואלים אחד את השני איך מרגישים, ואם בערך בסדר, אז יוצאים או פוגשים חברים.

    תמיד אמרתי לבעלי, שאנחנו מאושרים שאין לנו את שתי המחלות האיומות, אבל בינתיים הוא קיבל אחת.. אבל יש לו מצברוח טוב, ונעבור את זה.

    אין לי תכניות כי אני לא אוהבת אכזבות.

    אין לי עתיד. אני מאוד רוצה למות, כי כבר אין לי כוח. יש בעיות בלי סוף. אני מקווה שגם אחרי מותי הדור הבא יישארו קרובים זה לזה.

    כשאני מסתכל על השלטון, אני רואה שאין מי שינהל את המדינה. זו חבורה בלי בושה, דבר שמפחיד אותי מאוד. אני לא רוצה שנכדי וניני יעברו את מה שאני עברתי. אבל אני גם אופטימיסט, ו"עוד לא אבדה תקוותי". 
     
    בכל ערב אני כותבת לעצמי חמישה דברים טובים קרו לי היום. תמיד אני מוצאת. הייתי שמחה לפגוש מישהו, אדם עם סקרנות לחיים, חוש הומור, נאה עד כמה שאפשר. לא הייתי מתנגדת לפגוש את האדם הנכון.

    אני מרגיש שהימים שלי ספורים, חודשים או שבועות. לא שנים. מאחר שהאזניים והעיניים שלי במצב ירוד, אינני יכול לומר שיש לי חיים מאושרים עכשיו. המוות לא מפחיד אותי, להפך. מלאך המוות יהיה מקובל עלי מתי שהוא רוצה לבוא. מצד שני, אני מנסה למצוא סיפוק במידה שאפשר ולבלות יום יום על הצד הטוב ביותר. החיים מוגבלים, אבל מה שיש – יש. לבכות לא עוזר.

    אני מאחל לעצמי לראות את הנכדים עומדים על הרגלים. אני חי בהווה ואין לי תכניות. העיסוק המרכזי שלי הוא לשמור על הקיים או לשפר אותו, לכן אני שוחה ומתעמל. אני טוען שכל זמן שאדם חי – הוא חי. ברגע שהוא נפטר, לא משנה מה יקרה איתו. זו טירחה לילדים לעלות לקבר, מצידי שלא יבואו. אחרי שראיתי איך ששרפו גופות בשואה, אני לא מתייחס לשום דבר שקורה אחרי המוות.

    שה' יקח אותי כמו שאני, בלי מחלות וכאבים. בינתיים אני מריחה את הפרחים מלמעלה ולא מלמטה.

     

    שיימשך כך.

    ששום דבר לא יתערער. אני חושבת על המוות מדי פעם בעיניים פקוחות. מאוד מקווה שאפגוש את בעלי ואת היקרים לי. מקווה ומאמינה. בשנים האחרונות עשיתי סדר בתמונות שלי וזרקתי את כל מה שנראה לי מיותר (כמו שקופיות מטיולים), כדי להקל על הילדים בבוא היום.

    אני רוצה להמשיך לחיות בכיף כל זמן שאפשר. חיי מלאים, ולמרות שאני לא עובדת, אף פעם אין לי זמן לכל מה שאני רוצה לעשות.

    מפחיד אותי למות מתוך סבל וחולי. אני רוצה למות בכבוד, לכן אני חברה ב"לילך". מצד שני, אני רוצה לחיות עוד – עד הברית, עד הבת מצווה ועוד.

    אני רוצה להמשיך להיות פעיל בכל מה שאני עושה; להיות עם הנכדים ("אני מבין את רוחם"), בימים אלו אני מסייע להקמת המוזיאון ללוחמים יהודים במלחמת העולם השניה שיהיה בלטרון. ספר שלי על יהודי בריה"מ בזמן השואה עומד לצאת לאור בארה"ב. לפני כמה זמן נתתי הרצאה על השואה באוניברסיטה אמריקאית. כשסימתי, נשאלתי ע"י סטודנט כושי אם אני אוהב את חיי. לא ציפיתי לשאלה כזאת. בשביל לאהוב חיים כאלה (משפחתי נרצחה, חברים ובנים של נכדים נפלו במלחמות ישראל, וכל מה שעברתי) – צריך להיות מטורף. אבל יחד עם זאת, בהינתן שהגורל שלי שם אותי בכל המקומות הללו – אני מרוצה מאיך שפעלתי.

     

אנקדוטה קטנה לסיום:
באחת הפעמים ראיינתי זוג, לשניהם היו אלה הנישואין השניים. במהלך הריאיון, כאשר דיברתי איתם על החיים בהווה, היא פתאום עצרה, הסתכלה עלי, ואז פנתה לבעלה ואמרה,
"אני רוצה לומר משהו. לפני שלושים שנה, כשבעלי הראשון נפטר, קניתי לידו חלקת קבר. מאוד אהבתי אותו והייתי קשורה אליו… אבל עכשיו, אני רוצה להגיד, שאני רוצה להיקבר לידך. אתה בעלי עכשיו."
 
יפה, לא?
 

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • גיל  ביום 22/09/2009 בשעה 10:34

    אני חושב שזה שאמר שהוא רוצה למות בריא מסכם בצורה הכי ברורה את מה שכולם רוצים. יש בזה גם מעין קריאה חתרנית, שהרי זקנה אינה מחלה אלא מהלך טבעי של החיים. כשרופאים קובעים את סיבת המוות הם כמעט אף פעם לא כותבים בפשטות "מת מזקנה" אלא תמיד מציינים שם של מחלה או התקף לב.

  • ענת  ביום 23/09/2009 בשעה 06:53

    תודה. אני מתפעלת מזה שאמר שהוא כבר רוצה למות. אין פחד במשפט הזה, אלא ציפייה ממה שכולנו יראים ממנו. כשאני כותבת על זה, אני חושבת על המחלקה הסיעודית. היה לי מאוד קשה לראות את המראות הללו, והמחשבה על כך שהחיים חזקים מכל דבר -אינה נעימה שם. בשביל מה להתקיים בצורה כזו?

  • שירה  ביום 23/09/2009 בשעה 17:05

    תודה ששיתפת אותנו בדברי הקשישים ובהרגשתך לגבי הנושא בצורה כל כך פשוטה, ישירה וכנה.
    משתתפת בצערך על סגירת המדור.

    אני אישית הכי מזדהה עם זה שכתב (או זו שכתבה) שהוא רוצה למות בדעה צלולה עם חיוך ולראות את האחרים סביבו מחייכים גם הם. מעולם לא הצלחתי להבין את המשאלה הרווחת למות בשינה. המוות הוא הרי איבוד שליטה טוטאלי, אז צלילות הדעת היא מעט השליטה שאנחנו יכולים עוד להשיג ברגע הזה, לא?, והחיוך… הוא אולי איזה מרד קטן בגורל המר…

  • ענת  ביום 24/09/2009 בשעה 17:10

    תודה.
    אהבתי את מה שכתבת על החיוך..

  • עינת  ביום 18/10/2009 בשעה 19:57

    קראתי את הפוסט לפני כמה ימים והא עדיין יושב לי על הלב. במחשבה מדוקדקת הוא די מעציב אותי, אני שומעת ממילותיהם פחד גדול. כמה מעט משאבים כמה מעט מחשבה מוקצים לקשישים שלנו. את יודעת זה אפילו מתחבר לי לסוגיה של גירוש ילדי העובדים הזרים, אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם שכבת הגיל הזו, משותקים מפחד, קוראים למישהו מבחוץ ומסתבכים יותר…
    תודה תודה
    עינת

  • עידית פארן  ביום 19/10/2009 בשעה 00:55

    הפסקה המודגשת בסוף
    ממש יפה
    והכל, כל התכניות והפחדים
    אנושיים כל כך

  • ענת  ביום 19/10/2009 בשעה 15:13

    תודה על ההתייחסות.
    עינת -מעניין היה לי לקרוא שהרגשת פחד במילותיהם. אני לא הרגשתי כך.
    אין ספק, שכולנו משליכים ומשליכות על הדברים, אבל התוצאה היא הסתכלות רחבה יותר על העניין. בקשר לסוגיית ילדי העובדים הזרים, אשמח אם תרחיבי למה התכוונת – מה הקשר בין הנושאים , פרט לחוסר ההכרות.

    ועידית, תודה על האנושיות שלך 🙂

  • עינת  ביום 24/10/2009 בשעה 17:19

    אחרי שכתבתי הבנתי שהניסוח לא ברור. אני רוצה לדבר בהכללה רגע – בעניין העובדים הזרים, ההקשר פשוט מאוד, אחד מענפי המשק שנהנים ביותר מעזרתם הוא הסיעוד לקשישים. והצורך שלנו בעזרתם הוא חלק מאי היכולת שלנו כפרטים וכחברה לטפל באנשים האלו. הם יצאו ממעגל הסלבז, אנחנו לא רואים אנשים כאלו בתקשורת, בעיקר לא נשים, אנחנו לא יודעים להתבונן בהם באהבה, לקבל את המוות כחלק משלמות וקצב ההקשבה והעשייה שלנו מהיר מדי בשבילם, כמה מאיתנו באמת יושבים עם סבא/סבתא אמא/אבא ומאזינים בסבלנות? הפוסט שלך מאוד יוצא דופן! למה המדור שלך ירד? למה ראיתי פרסומת לפני כמה ימים "הקץ לקמטי הבעה"? למה אישה עם שיער שיבה לא עוברת מסך? כי אנחנו מפחדים מהזמן. בהכללה, האמא של ההכללות…
    הייתי ממשיכה אבל אגב אימהות הבן שלי בוכה פה – 'אני לא עייף' ואני רצה.
    שוב תודה, עינת

  • ענת  ביום 26/10/2009 בשעה 15:22

    שמחה שכתבת, ומאוד מזדהה עם הכול. אם יותר אנשים בדורנו-גילנו היו חושבים על כך, ומכבדים את הזיקנה ואת הזקנים,אולי גם הזקנים היו מכבדים את עצמם ולא מחפשים אחר מעיין הנעורים.
    באשר לעובדים הזרים, אני מאוד מקבלת את ההקשר שעשית, ורוצה להוסיף שבעיני זה גם קשור לתופעה חברתית אחרת – הצרכנות. בחברה שלנו אפשר לקנות הכול. כבר לא עוצרים לחשוב-מה אסור לתת לאדם אחר / למכשיר וכו' לעשות במקומנו.
    נדמה לי, שכל התחליפים שאפשר לקנות היום בכסף מרחיקים אותנו מההתפתחות כפי שקיימת בטבע.

    ומשהו אישי, לשמחתי, אני מאוד משתדלת לשבת עם הדורות הקודמים במשפחה, ולהאזין, ובכלל, להיות איתם בקשר. אין לזה תחליף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: