הנקה

יניקה
אמא שלי היתה אשת חיל מאין כמותה. היא ילדה שישה בנים ושתי בנות, בהפרשים של שנה-שנתיים ביניהם. לא היו אז אמצעי מניעה. אני הבן השני. את כולם הניקה.
החינוך בבית היה תורני, וכל אימת שחזרתי הביתה מבית הספר, שאלה: "מה למדת?" "אולי תקרא פרק תהלים?"
אמא היתה אישה רזה, לא גבוהה, בעלת שדיים גדולים תמיד, שדיים של אישה מינקת. אז לא הלכו עם חזיות. היא נהגה לאכול הרבה, לשתות בווארקה, תה בחלב, לכן תמיד היה לה חלב.
כל ילד שרצה לאכול, היתה מתיישבת, לא משנה היכן, וחולצת שד.
היא התעניינה רק בילדיה ובאבינו. בשום דבר אחר לא. אנחנו היינו היהלומים שבבית.
בכל יום חיכתה לאבא עם ארוחה מוכנה, ואנחנו לא התקרבנו, כדי לא להפריע לשניהם לאכול. את הארוחה שלנו אכלנו לבד, ורק בימי שישי ושבת סעדנו יחד כל המשפחה.
פעם שמעתי את אמא מדברת עם אחיותיה הצעירות. "כשיהיו לכן ילדים", אמרה, "תשתדלו להניק אותם כמה שיותר, כי חלב האם הוא כמו תרופה. ילד שניזון מחלב אם לא חולה. זה נותן לו כוח לגדול".
אני זוכר את עצמי בגיל ארבע:
בבוקר קמתי ונכנסתי למיטה של אמא, "אמא, אני רעב".
אמא מיד נתנה לי לינוק.
"אמא, זה לא מספיק, אני רואה שיש חלב גם בצד השני",
ואמא נתנה את השני.
 
כשאמא הלכה לגינה, לקחה אותי איתה. כשהייתי רעב אמרה, "ילד שלי, תכף תקבל". התיישבה על גדר והניקה אותי. זה היה מקובל בכל בית. ללא בושה.
 
בגלל שינקתי עד גיל 6, היה לי כוח להחזיק מעמד בעבודת פרך במחנה הריכוז.
בזכות ההנקה אני היום בן 83, לראשונה חליתי בגיל 70.
 
דוד, 1925

רחל, 1910-1939

 

מתוך: "מאה אמהות, מאה זיכרונות""