ארכיון קטגוריה: אימהות

הנקה

יניקה
אמא שלי היתה אשת חיל מאין כמותה. היא ילדה שישה בנים ושתי בנות, בהפרשים של שנה-שנתיים ביניהם. לא היו אז אמצעי מניעה. אני הבן השני. את כולם הניקה.
החינוך בבית היה תורני, וכל אימת שחזרתי הביתה מבית הספר, שאלה: "מה למדת?" "אולי תקרא פרק תהלים?"
אמא היתה אישה רזה, לא גבוהה, בעלת שדיים גדולים תמיד, שדיים של אישה מינקת. אז לא הלכו עם חזיות. היא נהגה לאכול הרבה, לשתות בווארקה, תה בחלב, לכן תמיד היה לה חלב.
כל ילד שרצה לאכול, היתה מתיישבת, לא משנה היכן, וחולצת שד.
היא התעניינה רק בילדיה ובאבינו. בשום דבר אחר לא. אנחנו היינו היהלומים שבבית.
בכל יום חיכתה לאבא עם ארוחה מוכנה, ואנחנו לא התקרבנו, כדי לא להפריע לשניהם לאכול. את הארוחה שלנו אכלנו לבד, ורק בימי שישי ושבת סעדנו יחד כל המשפחה.
פעם שמעתי את אמא מדברת עם אחיותיה הצעירות. "כשיהיו לכן ילדים", אמרה, "תשתדלו להניק אותם כמה שיותר, כי חלב האם הוא כמו תרופה. ילד שניזון מחלב אם לא חולה. זה נותן לו כוח לגדול".
אני זוכר את עצמי בגיל ארבע:
בבוקר קמתי ונכנסתי למיטה של אמא, "אמא, אני רעב".
אמא מיד נתנה לי לינוק.
"אמא, זה לא מספיק, אני רואה שיש חלב גם בצד השני",
ואמא נתנה את השני.
 
כשאמא הלכה לגינה, לקחה אותי איתה. כשהייתי רעב אמרה, "ילד שלי, תכף תקבל". התיישבה על גדר והניקה אותי. זה היה מקובל בכל בית. ללא בושה.
 
בגלל שינקתי עד גיל 6, היה לי כוח להחזיק מעמד בעבודת פרך במחנה הריכוז.
בזכות ההנקה אני היום בן 83, לראשונה חליתי בגיל 70.
 
דוד, 1925

רחל, 1910-1939

 

מתוך: "מאה אמהות, מאה זיכרונות""

 

 

 

מודעות פרסומת

זכרון מהעתיד – סדנת כתיבה לאמהות

 

לו כתבת על אימך – 
מה היית מספרת עליה? 
אילו זיכרונות יש לך ממנה? 
איזו מן אמא היא הייתה? 
ואיזו אישה? 

ולו כתבו ילדייך אודותייך – 
מה היו הם מספרים עלייך, כאם? 
מה יזכרו ממך? 
אילו זיכרונות היית את רוצה להשאיר 
אחרייך? 
מה תורמת לך הכתיבה? 
מתי היא מועילה לך? 
כיצד הכתיבה מסייעת לך לנסח את דרכך 
בחיים? 

בסדנת הכתיבה לאימהות ננסה לענות על כל השאלות הללו. 
העבודה בקבוצה תהיה טיפולית, אבל אישית – כזו שפונה בעיקר פנימה, מחדדת שאלות ותובנות. 
הדינמיקה שתתקיים בקבוצה – תגובות המשתתפות זו לזו וזו לדברי האחרת, הרגשות שיתעוררו, ועוד – 
תסמל לנו מהם הנושאים שבהן עסוקה הקבוצה, אילו אפשרויות התייחסות ואילו פרשנויות עשויות להתקיים ביחס לאותו נושא – 
ומשם נמשיך לעבוד, בעבודה אישית, באמצעות כתיבה. 

המפגש יכלול הקראת חומרים, שיחה ותרגילי כתיבה. בין המפגשים תתבקשי להכין "שעורי כתיבה". 

על המנחות: 
ענת הררי, פסיכולוגית חברתית, פרסמה את הספרים "מאה אמהות, מאה זיכרונות" ו"הולדת סבתא". 
נוחי טל-שטרית, עובדת סוציאלית, מטפלת משפחתית וקבוצתית, עוסקת בשילוב של פסיכולוגיית מזרח-מערב ובביבליותרפיה. 

סדנת בוקר: 
בסדנה עשרה מפגשים. המפגשים יתקיימו בימי רביעי, בין השעות 9:00-12:00 בראש העין, החל מה – 14 באוקטובר. 
עלות: 1200 ₪. 

 

בימים אלה אנו עובדות על פתיחת סדנת ערב בתל אביב. פרטים בהמשך.

זכרון מהעתיד – סדנת כתיבה לאימהות

 
לו כתבת על אימך –
מה היית מספרת עליה?
אילו זיכרונות יש לך ממנה?  
איזו מן אמא היא הייתה?
ואיזו אישה?
 
ולו כתבו ילדייך אודותייך –
מה היו הם מספרים עלייך, כאם?
מה יזכרו ממך?
אילו זיכרונות היית את רוצה להשאיר אחרייך?
 
מה תורמת לך הכתיבה?
מתי היא מועילה לך?
כיצד הכתיבה מסייעת לך לנסח את דרכך בחיים?
 
בסדנת הכתיבה לאימהות ננסה לענות על כל השאלות הללו, בעבודה אישית בתוך קבוצה, ללא עיבוד הדינמיקה והיחסים שבין המשתתפות.
המפגש יכלול הקראת חומרים, שיחה ותרגילי כתיבה. בין המפגשים תתבקשי להכין "שעורי כתיבה".
 
על המנחות:
ענת הררי, פסיכולוגית חברתית, פרסמה את הספרים "מאה אמהות, מאה זיכרונות" ו"הולדת סבתא".
נוחי טל-שטרית, עובדת סוציאלית, מטפלת משפחתית וקבוצתית, עוסקת בביבליותרפיה ובשילוב של פסיכולוגיית מזרח-מערב.
 
בסדנה יתקיימו עשרה מפגשים בכל יום רביעי, בין השעות 9:00-12:00 בראש העין, החל מה – 14 באוקטובר.

עלות: 1200 ₪.
 
לפרטים והרשמה:
ענת הררי: 0522-747009
נוחי טל-שטרית: 0546-331382

"מאה אמהות" על הבמה של בית לסין

לפני כחודש זה קרה.

קבלתי טלפון מבית לסין, והוזמנתי לפגישה.

הם רוצים להעלות הפקה של הספר "מאה אמהות, מאה זיכרונות".

הם רוצים להעלות הפקה של הספר!

של הספר שלי!

(לא רק שלי, של עוד 99 כותבים)

 

אז ככה זה יהיה:

במסגרת הפסטיבל "פותחים במה", יתקיים מופע תיאטרלי מיוחד בבימויה של איה שבא, ובו שחקניות מהשורה הראשונה יקריאו טקסטים מתוך הספר: יונה אליאן-קשת, זהרירה חריפאי, מרים זהר, חנה אזולאי-הספרי, צופית גרנט, הגר דנון, חן דנון, תחיה דנון, קרן צור, נינה קוטלר ועירית קפלן.

את המופע תלווה בלחנים מקוריים (טקסטים מתוך הספר שהלחינה) רונית שחר.

 

אני נרגשת כולי מההזדמנות לראות את הטקסט עולה על במה ומקבל חיים. למעשה, יש כאן טרנספורמציה מעניינת: מעבר מאירוע "חי", אמיתי, אל הנייר (=כתיבת הזיכרון), ולאחר מכן, "החייאת" הטקסט על הבמה.

 

5 בספטמבר, 11:30, בית ציוני אמריקה. האירוע חינמי, כך שכל הקודם זוכה.

 

להתראות! 

 

על המיתוס לגבי אמא, ועל אמהות טובות ואמהות רעות

 

לפני כמה ימים הגיע לתיבת המייל שלי מכתב מאישה שקראה את ספרי, "מאה אמהות, מאה זיכרונות". במאמר מוסגר אומר, שבזכות העובדה שבשני ספרי מופיעה כתובת המייל שלי, אני מקבלת תגובות מדי שבוע – פעמים רבות התגובות נכתבו מיד עם סיום קריאת הספר – וזה דיאלוג שחשוב לי, שמעשיר אותי, ושמביא לי הרבה סיפוק.
המכתב האחרון שקיבלתי עורר בי התרגשות מיוחדת, והמון מחשבות. ביקשתי מהכותבת לפרסם חלקים ממנו, והיא הסכימה, "הדברים שכתבתי לך הם כבר שלך, מתנה ממני, כשם שהספר שלך היה מתנה שלך בשבילי".
אז הנה:
 
"אני בת קיבוץ בת 58. תמיד חיפשתי חום, אהבה ואינטימיות שלא היו לי מעולם. כנראה שבשל כך אני גם מחפשת כל חומר קריאה אפשרי בנושא יחסי הורות בכלל ויחסי אמהות -בנות בפרט, ומגלה עניין ביחסי אנוש על תעתועיהם ומורכבותם, כיון שמכל אלה לא היה לי דבר!   
חיי התנהלו על בסיס מכאניזציה, אוטומציה ,שיגרה וחולין שייבשו והמיתו כמעט כל חלקה טובה בקשר הרגשי שלי  – לעצמי? לאמי? לאבי? 
כילדה קטנה בקיבוץ, שנוהלה כל חייה על פי סיסטם אידיאולוגי קבוע מראש, מדויק ותמיד דורש טוב, נוצרה אצלי, כנראה, ושלא במתכוון, אסתטיקה רומנטית של אם ענקית, אוהבת, נותנת, מקריבה, ז'אן ד'ארק על ילדים ולא על צבא..
 
והנה, בספרך, מצאתי משהו אחר. זיכרונות קטנטנים, בנאליים, רגילים אפילו.. חלקם משעממים או מעומעמים, והאימהות שהם מציגים אינן יוצאות דופן – ואינן שונות במיוחד מזיכרונותי מאמי שלי, למרבה הפלא. בזיכרונות לא מככבת האם הענקית – אמא אדמה – שומרת האש, שאופה, מבשלת ומחבקת. אם שהיא מעין מדונה טובה..
אין זכר למיתוס שעליו גדלתי, או למה שחיפשתי תמיד לגבי איך אמא צריכה להיות! (האם כך נכון גם לגבי אימהות מהעיר או מהכפר, ולא מהקיבוץ?!)
איזו אכזבה!! איך אפשר שזה כך, ולא אחרת?!
 
והנה, עולם כמנהגו נוהג.
מסתבר, שהאימהות הענקיות חיות רק במיתוסים.

אבל לפתע  נשלף מהתנור הזיכרון יוצא הדופן, החריג מכל, ובעל אומץ הלב הגדול ביותר, כמרצע שיצא מהשק!! – הזיכרון  של אמירה(*) – זיכרון מצמרר, לאו דווקא באבחנות ובתכנים שלו, אלא כזיכרון שלא רלוונטי לספר עצמו, או לתכנים המתונים, הרכים והמפויסים שהקיפו אותו.. זיכרון אסור! תפוח לוהט, שאיננו קונבנציונאלי, הסתנן לפתע מבלי שהוזמן לקונצנזוס של הספר.. מצמרר עד שגורם להחסיר פעימה!
(*"בת חמש", מאת אמירה צרפתי, זיכרון קשה, שמתאר אמא שידעה  (?) שבתה הקטנה נאנסה, ולמרות זאת, התעלמה ואף הכחישה. "מאה אמהות, מאה זיכרונות" עמ' 53).

 .. וחשבתי לעצמי, מה פתאום יושב לו זיכרון כזה, שובר מסוכמות, בין כל הזיכרונות הנעימים, שקל – לכתוב אותם? כי אחרי שקוראים את הזיכרון הזה, ומשתהים קצת יותר מדקותיים, חשים באינטואיציה, שמאחורי חלק מהזיכרונות יושב חושך וגיא צלמוות. שמאחורי החיוך התם של הזיכרון שלפנינו מסתתרת המפלצת שהעיזה לחשוף אותה על כל מורכבותה באומץ לב..
רק ככה -!!- חשבתי, יש להתמודד עם מערכת היחסים שניהלנו כולנו/רובנו/ חלקנו..  בעבר הרחוק כקטנטנים עם הורינו!, אותם אלים דומיננטיים של בשר ודם, שעשו לנו את מה שעשו לא תמיד בידיעה ובמודעות, וחס וחלילה, גם לא מרוע לב. הענקים של פעם, שאמורים היו לאהוב אותנו באש ובמים הכזיבו אותנו…
 
אולי עכשיו טוב לי מעט יותר להמשיך ולקרוא את הספר שלך, ענת, בידיעה שאין חיה כזו: אין אם ענקית, מזינה, התומכת לעד בילדיה, אם מוסרית על מוות ויפה מכל..
ואני מרגישה תחושה של רווחה.. רווחה! ואולי אפילו פריצת דרך, בידיעה שניתן להתמודד, ולהעלות גם את האם הענקית והנוכחת או הנעדרת על כל תכולתה, על אי הצדק שבתוכה.
 
טוב להיחשף, טוב לחשוף את הדברים ולנהל איתם דו שיח הוגן ומפרה כשם שעשתה אמירה.
 
יופי של ספר. אני כבר קונה לאחי ולאחותי בני ה65 ומשהו."
 
****

 לפני שנתיים, כשהתחלתי לעבוד על הפרוייקט (הרבה לפני שזה הפך לספר, זה היה "פרוייקט"), חשבתי לעצמי, שלאסוף זיכרונות מאמא – זה נורא מעניין (אותי), ואני רוצה לעסוק בזה, אבל כמה כבר אוכל לחדש? הלוא על אימהות כתבו כל כך הרבה, חקרו מכל זווית. חששתי לגעת בנושא החשוב הזה, שהפך בנאלי..
היום אני חושבת שקריאת זיכרונות או ספרות (ולא תיאוריות) מעוררת את המחשבה הרפלקטיבית, האישית, דבר שמסייע לאדם לבדוק את הנרטיב שלו לגבי אימהות, ואף לשכלל אותו ולהתאים אותו למציאות, לערכים, לבחירות שהוא עושה.
 
המון דברים אפשר לקחת מהמכתב שלעיל – גם הוא, כמו כל תמונת זיכרון מהספר, מהווה מעין כתם רורשאך שבו יראה כל קורא את מה שהוא מחפש –
והנה מה שאני מצאתי:

פגישה עם סוגים שונים של אימהות ועם זיכרונות רבים מעוררת שאלות לגבי האימהות – מה זו אמא?

קריאה כזו מעוררת הבנה לגבי האימהות – שהיא מורכבת מרגעי שיא, אבל גם מהמון רגעים יומיומיים, בנאליים. זה נשמע אולי ברור ופשטני, אבל הבנה שכזו משחררת – הן את האימהות והן את הילדים והסביבה – מציפייה למשהו אחר, למשהו נשגב, שנדרש לעמוד בקריטריונים גבוהים שנושקים לאלוהות (כמו שכתבה לי הקוראת).

חשוב להיחשף לעדויות כאלה, ורצוי להרבה עדויות, מכל מיני דוברים (מגילאים, מתרבויות, ממינים, מתקופות שונות), שמעידים על כך וביחד מלמדים על האימהות האוניברסלית. על המהות.

זוה חשוב – למי שעומדת להיות אמא, למי שכבר אמא ומרגישה אשמות, ולמי שבמשך שנים נושא אכזבה מהאמא שהיתה לו. חשוב שלכולנו יהיו ציפיות ריאליות מאימהות.
(ר' http://www.notes.co.il/gur/56347.asp, מה שכתבה ענת גור בבלוג שלה ברשימות, לגבי חוסר אנושיות של נשים כלפי נשים).
 
אבל זה לא רק זה. חשוב בעיני להראות שיש גם אימהות "אחרות" – "רעות", "מזניחות" וכו' – בשכנות לאימהות ה"טובות", ה"מטפלות". מבלי שאכלול מקרים קיצוניים באמת, אני חושבת שבכל אם "נורמלית" מתקיימים החלקים האלה זה לצד זה. בכולנו יש את החלקים הללו – הטובים, הנשגבים, הרגילים, וגם הרעים, המתעללים, המזניחים.
כשקראתי את סיפור האונס, ועל האמא שבחרה להשתיק אותו, הייתי מזועזעת. הרגשתי עצב גדול. כך חשתי גם כשקראתי את הסיפורים על הבנים שיצאו מהארון – ועל איך שאמא שלהם, שתמיד הייתה טובה, חמה, תומכת – לא יכלה להיות כזאת בשבילם יותר. ויש עוד סיפורים כאלה, בספר ומחוצה לו.
קראתי, וחשבתי על האימהות הללו, שהחיים זימנו להן התמודדויות שהיו גדולות עליהן – הן מפאת אישיות כזו או אחרת, הן מפאת מצב משפחתי, פוליטי ואחר.

ויש עוד אימהות שהיו נוהגות כמו האם שהשתיקה את האונס או כמו אלה שלא קיבלו את הבן ההומו.
האם זה הופך אותן לאימהות "רעות"? האם הן מקרים קיצוניים, שתורמים לחיזוק דימוי האם הטובה – המיתית?
 
אמא שלנו היא יישות ראשונית כל כך עבורנו, וכמעט שאין לנו יכולת להתייחס אליה בצורה מורכבת. רובנו לא מכירים אותה על כוליותה, לכן אנחנו עושים ספליט. אמרו את זה קודם לפני, ואני רוצה לחזק.
אני חושבת שהחלקים ה"רעים" שעלו בזיכרונות הקשים משקפים את העובדה שקיימים חלקים כאלה אצל כל אחת. בתוך כל אמא שוכנים כל הצדדים, ה"טובים" וה"רעים". יש מקרים שמוציאים חלק כזה או אחר.
מאמא מיתית מצפים לנהוג כלביאה כדי לשמור על ילדיה. מה תעשה אם, שפוחדת פחד מוות מדמויות סמכות, וילדה מספר לה שהמורה העליבה אותו? האם בכל מצב מסוגלת האם להתעלות ולוותר על הערכים שלה, לשנות את אופייה..?
אולי יש מקרים שבהם היא רוצה, אבל לא יכולה.
נכון שהיא יכולה לפעול אחרת – שאבא ילך, למשל – אבל זו לא הנקודה. 

אמא היא, קודם כל, אדם, שלפעמים קשה לו להתמודד בהתאם לציפיות ילדיו, כמו שכתב תמיר שיצא מהארון, ואמא לא עמדה ולא עומדת לצדו: "אני מאמין שכואב לה, או לפחות שהיא הייתה רוצה שהמציאות המשפחתית תהיה טובה יותר. אני גם מאמין שהיא אוהבת אותי. אבל כנראה, לאמא שלי אין די כוחות. היא לא אחת שנלחמת. ביטויי הדחייה וההימנעות שלה ממני קיימים, רק מרוככים מאלה של אבי. נראה שגם היא מתקשה מאוד לקבל את אורח חיי. אולי בשל כך היא לא מוצאת את תעצומות הנפש שנדרשות ממנה כדי לפעול לטובתי" ("אמא-ברח-לי", שם, עמ' 188).
 

זיכרון מאמא

במשך שנתיים בערך הצקתי לאנשים מסביבי (בהמשך, הגעתי גם למעגלים רחוקים יותר), וביקשתי מהם שיכתבו או יספרו לי זיכרון אחד מאמא. זיכרון כלשהו, שמח או עצוב, מצחיק או מביך, קצר או ארוך, מהילדות או מהבגרות – לא משנה. העיקר, ביקשתי, שהזיכרון ישקף איזו מן אמא יש/הייתה, או שיציג פן כלשהו ממערכת היחסים שבין אם לבתה/בנה.
 
את התגובות שקיבלתי אפשר לחלק לשלושה סוגים:
היו כאלה שמיד נעתרו לבקשתי, ואפילו שלחו לי זיכרון תוך מספר ימים. מבין אלה שכתבו, היו שמצאו כנראה בכתיבת הזיכרון משום הנצחה, או רצון לחלוק עם העולם איזו מן אמא הייתה להם. הדבר נכון לא רק לגבי זיכרונות 'טובים', שכן חלק מהזיכרונות ה'רעים' נכתבו גם הם במהירות, מתוך צורך לשחרר ואפילו להתריס כלפי העולם: יש גם אימהות כאלה.
רבים אחרים רצו לכתוב זיכרון, אבל לא 'הגיעו לזה', אולי מתוך הקושי לבחור זיכרון אחד (האם זה בגלל חיפוש אינסופי אחרי הזיכרון המושלם, או בגלל קושי להחליט לאיזה כיוון ללכת – לספר על האירוע יוצא הדופן, או על השגרתי?), ואולי בגלל סיבות ארציות יותר, כמו חוסר זמן, חוסר עניין או מתוך קושי להתנסח.
והיו כאלה שסירבו. במיוחד נגעה ללבי אותה אישה שאמרה לי בעצב, "יש לי המון זיכרונות יפים מאמא, אבל מכאיב לי להיזכר בהם כעת, ואז לחשוב על מצבה המדורדר כיום. כמה שהיא הזדקנה".
כמובן שגם זיכרונות קשים הם עילה להתרחק מאתגר הכתיבה.
 
תהליך איסוף החומרים היה מרתק, ועורר בי שאלות רבות לגבי אימהוּת ועל יחסים בין אמהות לבנותיהן/בניהן (ועל כך אשמח לכתוב בהמשך), אבל מה שהכי ריתק אותי היה לגלות, שיש אנשים שלא מסוגלים לספר זיכרון מאמא שלהם. אפילו לא אחד.
וזה לא שהם לא התאמצו; פתחו אלבומי תמונות, ניסו לענות על שאלות מכוונות ששאלתי אותם ("יום הולדת מיוחד? עיצה שנתנה לך? איך הגיבה אם המרית את פיה? מה עשתה כשחזרת בוכה הביתה? מה אמרה כשסיפרת לה שאת בהיריון?") – אבל כל זה לא עזר. הכול נמחק.
עד כמה שאני יודעת (ועד כמה שהם יודעים..) – זה לא בגלל טראומה שהודחקה ומיסכה את הכול.
 
איך זה קורה? מה זה אומר על אמא, על היחסים? מה זה אומר על הזיכרון?
יש למישהו רעיון?
 
הי,
הגעתי.
שמחה להיות פה.
להשתמע.