ארכיון קטגוריה: זיקנה

האבודים (2) – על האובססיה

בשבוע שעבר שודר במבט שני סרטו של מנחם הדר: שכנים ורוצחים –
על טבח יהודי בולחוב בגליציה.
על הקהילה נכתבו מספר ספרים, המפורסם מביניהם הוא ספרו המרתק של דניאל מנדלסון, "האבודים",
בו הוא מתחקה אחר גורלם של שישה בני משפחתו, משפחת שמיל.
(הסרט:
http://www.iba.org.il/media/?recorded=1&starting=10_1_2010-01-28_083936)

אני מבקשת להעלות כאן מדבריהם של שניים, שלמה אדלר, יו"ר קהילת יוצאי בולחוב, ודניאל מנדלסון.
הדברים הללו, שמופיעים בסוף הסרט, משקפים את התהליך שעבר כל אחד מהם, ומציגים איך חייהם השתנו בעקבות מה שעברו.

את שלמה אדלר פגשתי בקיץ, לריאיון בעקבות הספר שכתב, "אני שוב יהודי" (בהוצאת יד ושם). זה היה כשבועיים לפני
שיצא לסיור שתועד בסרט. אחד הדברים שאמר לי בצער היה, שהוא לא מסוגל להפסיק לעסוק בשימור זכר הקהילה. שזו הפכה להיות אובססיה.
בסרט נפגש אדלר עם גברת אוקראינית בת 80, גיסתו של אחד המרצחים הגדולים. לטענתה, היא לא ידעה על מעלליו. קשה לה להאמין. בסוף הסרט – סוף המפגש שלהם – היא קוטפת לו פרחים מהגינה שלה. היא מושיטה לו את הפרחים ומלטפת את כתפו.
"תסלח לי על הכול", היא אומרת לו.
שלמה מסתובב אל המצלמה ואומר בקול שבור בעברית,
"היא אומרת שאני אסלח.. שאני אסלח. מותר לי לסלוח?
מותר לי לסלוח?"
נראה, שהקול של שלמה אינו רק הקול האישי שלו. הוא מרגיש תמיד שהוא מייצג את הקהילה – על מתיה ועל חייה.

 

ודניאל מנדלסון:
"אני אומר לך איך זה שינה את חיי. בכל פעם שאני נמצא על הרציף ברכבת התחתית.. אחרי שסיימתי את הספר, שמתי לב שאני משחק משחק מחשבתי. אני מסתכל באדם שממתין לרכבת  וחושב, האם האדם הזה הוא רוצח? האם זה האדם שמסוגל לחבוט בילד עד מוות?  או האם האדם הזה הוא מושיע, האם הוא יסכן את חייו כדי להסתיר את שכנו? ואני לא יכול להפסיק לשחק במשחק המשוגע הזה.  
כך חיי השתנו. אתה מרגיש שאתה עומד על מדרון חלקלק, בעוד שבעבר חשבת שאתה בטוח."

אני לא יודעת מה איתכם, אבל לי הדברים הללו שנאמרו לא יוצאים מהראש. אני חושבת על הדרכים השונות שבהן מתחולל שינוי בתפיסה, שינוי בתחושת הביטחון שלנו. אני חושבת על הייעוד – איך אנו מנסחים אותו לעצמנו, כמה בחירה יש לנו בכך. מי השותפים שלנו בקביעת ייעודנו בחיים?

וגם, אני חושבת, איך פרוייקטים שאנחנו עושים מעלים אותנו על דרכים שלא שיערנו שנגיע לשם.

מוכר לי.

 

מודעות פרסומת

על תכניות לעתיד של קשישים

כבר כתבתי כאן וסיפרתי, על הקושי שהיה לי לשאול זקנים (מעל 80) על העתיד. חששתי לדבר איתם על המוות, או, יותר נכון, חששתי לדבר עם עצמי על המוות.
הבוקר – לא יודעת למה דווקא הבוקר – התחשק לי לחזור לריאיונות שערכתי, ולגזור מהם את תשובותיהם הקצרות של הקשישים לגבי תכניותיהם ומחשבותיהם לעתיד.
עכשיו אני בהתלבטות: איך לארגן את התשובות, האם למיין לפי נושאים? לפי גיל? (זה לא, כי כבר העתקתי, ויקח לי המון זמן להתחיל מחדש, חבל..), לפי כן/לא היו בשואה (או כל קריטריון אחר, כמו – נשואים? אלמנים? בעלי משפחה? קריירה?).
 
אבל מסתבר שבא לי לכתוב משהו שהוא "ליד". המילים שבאות לי לראש, ושאותן אני רוצה לכתוב כאן – באות מלבי, וכך התעוררתי הבוקר:

באוגוסט הוזמנתי לפגישה עם עורך העיתון שבו כתבתי במשך שנתיים את מדור הגמלאים. הוא הביט בי בעיניים כאילו-עצובות והודיע, ש"משיקולים תקציביים, וגם בגלל שהמדור מיצה את עצמו, אני נאלץ לבשר לך שהוא יורד".

מבלי שאכנס לפירוט חיי ולדברים האחרים שאני עוסקת בהם, אשר ממלאים אותי בשמחה ובהנאה, זה עצוב פעמיים;
פעם אחת ברמה האישית, כי אהבתי מאוד את הפגישות השבועיות עם קשישים, אהבתי את ההשפעה שהיה לזה על חיי ברמות שונות (יכולת ליצור קשר במהירות, להבין משהו על החיים, להתנתק מהעובר-ושב ולצלול לעולמות אחרים, ועוד ועוד דברים שאפשר לקבל רק מקשר עם קשישים).
פעם שניה זה כואב, כי התייחסות זו משקפת את המקום הקטן שרוצים לתת בחברה (ובעיתונות) לקשישים. ברגע שיש קשיים תקציביים (ואני מאמינה שהם אמיתיים, כולנו יודעים מה מצב העיתונות בימנו) – קל לוותר עליהם. העובדה שהם הקהל הגדול יותר של קוראי העיתונות הכתובה לא מעניינת, שלא לדבר על התפקיד של העיתונות בחינוך, בהעברת מסרים, בקירוב לבבות (אני באמת מאמינה בזה).
אולי אני משוחדת וטועה, אבל לי נדמה, ששמיעת סיפורי חיים של אנשים מבוגרים לעולם אינה ממצה את עצמה. הסיפורים תמיד משתנים, ויש בתובנות ובמסרים שלהם הרבה חוכמת-חיים, שיכולה לגעת בכל אחד בזמן המתאים.
אולי צריך לשנות את הקונצפט, אולי את הכותבת (?),
אבל חבל שכך זה נזרק.
 
אז הנה, מוגש לפניכם ללא כל עיבוד:

מחשבות/תכניות של קשישים לגבי העתיד:
לכנסת כבר לא אלך.. אני חבר מפלגת העבודה, ויש לי המון ספקות לגביה. מה יהיה כאן? מאחל למדינה להגדיל את מספר תושביה ולקבוע סוף סוף גבולות, זה יפתור מחצית מהבעיות. לעצמי מאחל ליהנות מהמשפחה.

עתיד? אוי ואבוי.. הגוף שלי אומר לי את הגיל, אבל בראש אני עוד צעירה. שלא אהיה חולה ושאמות בשינה. מקווה שאפגוש את כולם בעולם הבא.

    לפעמים בא לי לבכות. לא רוצה שעוד אנשים סביבי ימותו. אני יודעת שהמוות זה הסוף של כולנו, אבל אני לא אעמוד בזה יותר. אני רוצה לחיות, ורוצה שה' יקח אותי אליו בריאה כשיגיע זמני. לא רוצה להזדקק לאף אחד. אני יודעת מה זה.

     

יש לי פנטזיה: לאמן את הנין שלי להיות אצן אולימפי. באולימפיאדה של 2026, אהיה בן 103. אני רוצה שאז הוא ישבור את השיא העולמי בריצת 100 מ'. בזמן שהקהל יריע, אני אתמוטט מהתרגשות וכך אסיים את חיי.. (צוחק)

     

עכשיו אין לי תכניות. אני רוצה להרגיש טוב.

     

אני רוצה עוד לכתוב, לספר על פגישות מעניינות שהיו לי. אני פועלת בטווחים די קצרים. חשבתי שאוכל לתרום יותר, אבל מסיבות פרוזאיות של תחבורה או חושך, זה לא יוצא לפועל. אני משדלת את עצמי להאט, מה שמזדמן – גם זה טוב. כבר לא יהיו תקוות גדולות או הפתעות.

    המשאלה שלי היא להישאר בריאה, עם יכולת לחשוב, ויכולת גופנית. לא רוצה להיות מרותקת לכיסא גלגלים, ולא לזכור את שמי. אני רוצה שלמשפחה שלי יהיה טוב.

למות בצ'יק. להישאר בדעה צלולה, עם חיוך על השפתיים שלי ושל האחרים שסובבים אותי, בליווי מוסיקה ברקע.

    אני רוצה להמשיך ליצור כל זמן שאני יכול. רחל אשתי מדפיסה עבורי. נכון להיום, אין למחלה מרפא, ואי אפשר לעצור את ההדרדרות. יש מחקרים מתקדמים, אבל זה יקח זמן. אשמח מאוד, אם תימצא תרופה כשאהיה בן 75.

    לא מעז להעמיק ולחשוב על העתיד. רואה מהיום למחר. שהשם יתן לי כוח ובריאות כדי שאוכל לממש את כל הפרוייקטים שיש במחשבתי לעשות.

במשך עשר שנים שרתי במקהלה בנתניה, נהניתי מאוד להיפגש, להתאמן, להופיע. פתאום המנהלת סגרה. זה היה משהו לעשות בערב וביום. אני לא חושב הרבה על העתיד, כי אין עוד הרבה עתיד בשבילי. לא חושב שאגיע ל100.

    אני רוצה למות בריא.

    אף פעם לא ידעתי עד איזה גיל אחיה, אבל ידעתי שיש עתיד, וצריך להתכונן אליו בשבילי ובשביל ילדי. אין לי תכניות באופן מיוחד. אני אוהב גולף ואת העבודה בטרמפיאדה. לא מעוניין לנסוע שוב לחו"ל, הייתי בכל רחבי העולם, זה מספיק. אני רוצה אישה, שתהיה אתי בלילה, שאפשר לנשק. אבל בגיל שלי זה קשה.

    אחרי ששתלתי את זרעי ההצלחה של ילדי, שכל אחד מהם הוא סיפור הצלחה, זמני ומרצי מופנים להשקעה בנכד, בתקווה שגם הם יצעדו באותה הדרך. נכדי הם עולם ומלואו, הממלאים את חיי משפחתי. אני משחק איתם, משתולל, עושה איתם פרוייקטים בביה"ס ובגנים, מספר להם סיפורים, ומעביר להם את המסורת היהודית וערכיה, מקיים ביניהם סולחות ומייעץ עצות. אני רוצה להמשיך ביצירה, לארח חברים ומשפחה ולהיות עסוק כל הזמן.

    כשמגיעים לגילי, כבר לא חושבים על העתיד. כולי עבר, וההווה כבר לא מי יודע מה. ניסיון החיים מלמד שאין עוד הרבה זמן. במקרה הטוב, זה רק עוד כמה שנים. פעם קיוויתי שאני אזכה לראות את הנכד בבר מצווה, אבל זה  כבר קרוב (אני מכין אותו לקראת העליה-לתורה. אני משמש כבעל-קורא בבית הכנסת). הייתי מבקש לזכות לראות את הנכדות מתחתנות.

אין לי תכניות מיוחדות. רוצה לנסוע לילדים שגרים בחו"ל, ולבקר במקומות בהם שירתתי כדי להיזכר.

    הכי חשוב, שהבנים והילדים לא עזבו את הארץ. אני מאחל לכולם שיהיו נאמנים לחברה ולמדינה. ולעצמי, אני רוצה לחיות כל זמן שאני בריא.

אני רוצה לגמור את הספר שאני כותב על מה שעשינו ברוסיה. זה היה מפעל מדהים שקשה לתאר. הייתי רוצה לנסוע לחוץ לארץ. אני רוצה לחדד עוד את עולמי הרוחני: מה זה אלוהים? האם יש גאולה? מה קורה אחרי המוות? שאלות שגם הרמב"ם עסק בהן.

    ביום השואה אני מוזמנת על יד ממשלת איטליה. אני מאוד מרוצה ממה שעשיתי, יסדתי – עם בעלי – משפחה של 15 איש. הגשמתי את כל החלומות שלי: להקים משפחה בארץ ישראל, לגדל ילדים כיהודים חופשיים וגאים, שמדליקים נרות בחנוכה ומניפים דגלי ישראל. יש לי חרדה מהסוף, זה טבעי. אני מפחדת שאסבול ממחלה, מאובדן זכרון. אני רוצה יום אחד ללכת לישון בערב ולא לקום. זבנג וגמרנו.

    אין לי שום תכניות, מה שיבוא – יבוא. האובדן לקח לי את הטעם לחיים. אבל אין ברירה, צריך להמשיך. אני לא אחד כזה שיישב בבית ויחכה ליומו האחרון. היה לי טוב ומעולם לא התלוננתי. היום אני מתלונן, כי לא טוב לי. נשארתי לבד.

    אין לנו עתיד רחוק, רק קרוב. פעם אהיה בשדה בחיפה, בינתיים מקווה להחזיק מעמד בחתונות של נכדותי, מאחר שאני מוגבלת בהליכתי. 
     
    לו יכולתי, הייתי נוסעת לחו"ל. לולא הפסקתי לעבוד, בטח הייתי ממשיכה, למרות שנעים לי עכשיו לעשות רק מה שבא לי: לקרוא, לשמוע מוסיקה. אני רוצה להישאר אותו בן אדם. שיגידו עלי: הייתה נאיבית ונשארה נאיבית.

    אני מקווה להמשיך ליהנות מהחיים, להמשיך לטייל, להתעמל, לבלות עם המשפחה, לעסוק בעניינים הציבוריים – כל זמן שאני יכול.

    רוצה עוד 5-10 שנים במצב שלי ושתהיה לי בת זוג. לא יותר מזה. רק שלא אהיה נכה או מוגבל –  לא אוכל להתמודד עם זה.

    אמא שלי נפטרה שנתיים אחרי שהפסיקה לטפל. גם את השיעור הזה למדתי ממנה, וכל עוד אני חי, אני רוצה לטפל. אני מתכנן לעשות ערבים להורים שרוצים ללמוד…

    לטייל בעולם עם קרוון. בילדותי הייתי מוכשר בציור, אני רוצה לחזור לצייר. להיות הרבה עם הנכדים – זה מדהים להיות סבא. אני נהנה לבלות איתם, בלי האחריות, כי הם חוזרים להוריהם. הנכדים היום יותר חכמים משאנחנו היינו בגילם, יש להם המון ידע. יודעים לדבר, לענות. הם קשורים אלינו.

    לעשות חיים, לנסוע לחו"ל, לטייל בארץ, לבלות, לרקוד, לשחק טניס, לראות הצגות.

    אני ריאליסטית. בגיל הזה אי אפשר לחלום על דברים, אנחנו חיים את היום בכיף ונהנים מכל דבר שיש. שרק יהיה טוב לילדים ולעם ישראל.

    אין לי תכניות, אני עושה כל יום מה שצריך. אני יכול לתכנן תכניות לעשר השנים הקרובות, אבל כרופא, אני יודע שאין לי אותן.

    הכי חשוב: להחזיק מעמד מבחינה בריאותית כדי שאוכל לעזור למרים אשתי, ולהמשיך ליהנות מהמשפחה הנהדרת שלנו.

    אני מציאותי. תכניות אני עושה רק למחר בבוקר. בגילי, אני חי על זמן שאול. המוות הוא תהליך טבעי. כל מי שנולד, חיב למות. פה אין פרוטקציה. החלום שלי הוא יום אחד לא לקום בבוקר ולא לסבול מכאבים או ליפול לטורח על ילדי.

    לא נשאר הרבה, לא? אני מאמינה בגורל, מה שבא- בא. אני לא מתכננת, כי אני לא יודעת מה יקרה. אני עושה דברים ברגע שחושבת עליהם, גם לטוס לחו"ל.

    אני לא אופטימי. העולם הולך ומדרדר בדיוק כמו לפני מלחמת העולם השניה. נותנים לאיראנים ולטרוריסטים לעשות ככל העולה על רוחם. מפחיד אותי שאין לנו אומץ לב לנהוג לפי הכלל: הקם להורגך – השכם להורגו. אני מתכנן להמשיך לכתוב ככל שיהיו לי חיים לחיות. אני נהנה גם מהחיים ומנכדי.

    ·    ששנינו נהיה בריאים, שאף אחד לא יאבד את השני, חס וחלילה.
         ציפי: אם הוא ילך, אני אבודה.
     
    אני אומרת לאלוהים: כשיבוא זמני, אני מוכנה. מקווה לפגוש את הורי ובעלי, אבל היום אני כבר לא ממהרת.

    פעם, כשאמרו לי 'עד 120', שאלתי, למה מקללים אותי. מנחם פתר לי את הבעיה הזו, עכשיו אני מוכנה לחיות עוד הרבה שנים. הבעיה עכשיו היא, שהוא מבוגר ממני, אבל הוא הבטיח שיחכה לי. אני מקווה שהמצב הבריאותי לא יחמיר. אני מאוד מרוצה מחיי.

    בזמן שנשאר לנו, אולי שנה או שנתיים, ליהנות מכל יום, מכל רגע. בבוקר אנחנו שואלים אחד את השני איך מרגישים, ואם בערך בסדר, אז יוצאים או פוגשים חברים.

    תמיד אמרתי לבעלי, שאנחנו מאושרים שאין לנו את שתי המחלות האיומות, אבל בינתיים הוא קיבל אחת.. אבל יש לו מצברוח טוב, ונעבור את זה.

    אין לי תכניות כי אני לא אוהבת אכזבות.

    אין לי עתיד. אני מאוד רוצה למות, כי כבר אין לי כוח. יש בעיות בלי סוף. אני מקווה שגם אחרי מותי הדור הבא יישארו קרובים זה לזה.

    כשאני מסתכל על השלטון, אני רואה שאין מי שינהל את המדינה. זו חבורה בלי בושה, דבר שמפחיד אותי מאוד. אני לא רוצה שנכדי וניני יעברו את מה שאני עברתי. אבל אני גם אופטימיסט, ו"עוד לא אבדה תקוותי". 
     
    בכל ערב אני כותבת לעצמי חמישה דברים טובים קרו לי היום. תמיד אני מוצאת. הייתי שמחה לפגוש מישהו, אדם עם סקרנות לחיים, חוש הומור, נאה עד כמה שאפשר. לא הייתי מתנגדת לפגוש את האדם הנכון.

    אני מרגיש שהימים שלי ספורים, חודשים או שבועות. לא שנים. מאחר שהאזניים והעיניים שלי במצב ירוד, אינני יכול לומר שיש לי חיים מאושרים עכשיו. המוות לא מפחיד אותי, להפך. מלאך המוות יהיה מקובל עלי מתי שהוא רוצה לבוא. מצד שני, אני מנסה למצוא סיפוק במידה שאפשר ולבלות יום יום על הצד הטוב ביותר. החיים מוגבלים, אבל מה שיש – יש. לבכות לא עוזר.

    אני מאחל לעצמי לראות את הנכדים עומדים על הרגלים. אני חי בהווה ואין לי תכניות. העיסוק המרכזי שלי הוא לשמור על הקיים או לשפר אותו, לכן אני שוחה ומתעמל. אני טוען שכל זמן שאדם חי – הוא חי. ברגע שהוא נפטר, לא משנה מה יקרה איתו. זו טירחה לילדים לעלות לקבר, מצידי שלא יבואו. אחרי שראיתי איך ששרפו גופות בשואה, אני לא מתייחס לשום דבר שקורה אחרי המוות.

    שה' יקח אותי כמו שאני, בלי מחלות וכאבים. בינתיים אני מריחה את הפרחים מלמעלה ולא מלמטה.

     

    שיימשך כך.

    ששום דבר לא יתערער. אני חושבת על המוות מדי פעם בעיניים פקוחות. מאוד מקווה שאפגוש את בעלי ואת היקרים לי. מקווה ומאמינה. בשנים האחרונות עשיתי סדר בתמונות שלי וזרקתי את כל מה שנראה לי מיותר (כמו שקופיות מטיולים), כדי להקל על הילדים בבוא היום.

    אני רוצה להמשיך לחיות בכיף כל זמן שאפשר. חיי מלאים, ולמרות שאני לא עובדת, אף פעם אין לי זמן לכל מה שאני רוצה לעשות.

    מפחיד אותי למות מתוך סבל וחולי. אני רוצה למות בכבוד, לכן אני חברה ב"לילך". מצד שני, אני רוצה לחיות עוד – עד הברית, עד הבת מצווה ועוד.

    אני רוצה להמשיך להיות פעיל בכל מה שאני עושה; להיות עם הנכדים ("אני מבין את רוחם"), בימים אלו אני מסייע להקמת המוזיאון ללוחמים יהודים במלחמת העולם השניה שיהיה בלטרון. ספר שלי על יהודי בריה"מ בזמן השואה עומד לצאת לאור בארה"ב. לפני כמה זמן נתתי הרצאה על השואה באוניברסיטה אמריקאית. כשסימתי, נשאלתי ע"י סטודנט כושי אם אני אוהב את חיי. לא ציפיתי לשאלה כזאת. בשביל לאהוב חיים כאלה (משפחתי נרצחה, חברים ובנים של נכדים נפלו במלחמות ישראל, וכל מה שעברתי) – צריך להיות מטורף. אבל יחד עם זאת, בהינתן שהגורל שלי שם אותי בכל המקומות הללו – אני מרוצה מאיך שפעלתי.

     

אנקדוטה קטנה לסיום:
באחת הפעמים ראיינתי זוג, לשניהם היו אלה הנישואין השניים. במהלך הריאיון, כאשר דיברתי איתם על החיים בהווה, היא פתאום עצרה, הסתכלה עלי, ואז פנתה לבעלה ואמרה,
"אני רוצה לומר משהו. לפני שלושים שנה, כשבעלי הראשון נפטר, קניתי לידו חלקת קבר. מאוד אהבתי אותו והייתי קשורה אליו… אבל עכשיו, אני רוצה להגיד, שאני רוצה להיקבר לידך. אתה בעלי עכשיו."
 
יפה, לא?
 

לדבר עם קשישים על העתיד

כשהתחלתי לבנות את הקונצפט לראיונות הקשישים, התעניינתי בשלושה היבטים של חייהם: העבר, ההווה והעתיד.

למה רציתי לשמוע על העבר?

ראשית, מתוך סקרנות עצומה וכבוד לסיפור חייו של אדם – לדרך שעבר, לבחירות שבחר ולהתמודדויות שנקרו על דרכו. סקרן אותי לגלות מה היו המשאבים שעמדו לרשותו, ואילו משאבים פיתח. עניין אותי לדעת מי השפיע על חייו, ובאיזה אופן, ואילו דברים (אירועים / אנשים) נחרתו בזיכרונו עד כדי כך, שהפכו לחלק מהזהות שלו.
מעבר לסיפור החיים הפרטי, הזיכרונות של קשישים כבני שמונים משקפים גם תהליכים רחבים בהיסטוריה ובתרבות העולמית, ומלמדים הרבה יותר מכל ספר לימוד שקראתי בבית הספר.
 
היה לי חשוב גם לשמוע על ההווה. מצב הזקנים במדינה, כידוע לכולנו, אינו פשוט. חוסר הכבוד אליהם וחוסר ההערכה כלפי התרומה שלהם מתבטאים בעובדה שלא "סופרים" אותם – הם אנשים שלא רק עורם שקוף, אלא כל הוויתם. (אולי זה עניין של גיל של אומה – אולי רק אומות עם היסטוריה מפוארת יודעות לתת כבוד לזקנים, בעוד אצלנו עדיין מרוכזים בבניית ההווה ובתכנון של העתיד? אולי.)
רציתי לתווך בין הזקנים לבין האחרים, שיספרו להם – איך מרגיש אדם זקן? מה מעסיק את מחשבותיו? מה הוא חושב על הדור הצעיר? על המדינה?
היה לי חשוב לספר איך הם חיים – האם הם בקשר עם אנשים אחרים, או מבודדים? האם יש להם די כסף כדי למלא את צרכיהם, או שמא, עליהם להצטמצם?. ואיך מצבם הבריאותי משפיע על כל אלה?
שמחתי לפגוש את הפנסיונרים שנהנים מהחיים, שמפרגנים לעצמם חופשות ולימודים וקוצרים את פרות עמלם, ולעומתם, נקרע לי הלב לפגוש את אלה, שסופרים שֶקֶל לשקל, ונאלצים להסתפק במינימום. איזו מדינה..
 
תמונת העתיד של הקשישים סקרנה ואף הפחידה אותי. הרגשתי, שלשאול אותם על המוות – זו שאלה מתגרה –מה, אני לא יודעת שעברם גדול מעתידם? שהמוות מחכה להם מעבר לפינה?
היה לי חשש, שזו שאלה פוגעת ואפילו חסרת רגישות, משום שהיא תפגיש את האנשים הללו עם החרדות העמוקות שלהם, ולכן עדיף להתעלם.
במשך הזמן הבנתי, שאולי מעל לכול – קשה לי לדבר איתם על המוות, כי עבורי זה נושא מפחיד, ולא בקלות אני מוכנה לפרוץ את מנגנוני ההגנה שלי..
 
אבל אי אפשר היה להתחמק מזה, ולכן נגשתי למשימה. הפתרון שמצאתי היה – לשאול שאלה כללית, על התכניות והתקוות לעתיד. אם עלה נושא המוות – היה זה רק מהכיוון שלהם, ואז הרגשתי, שאני יכולה להמשיך לשאול עוד. (אחרי זמן מה, כבר הרשיתי לעצמי להעלות את הנושא גם בצורה ישירה.)

חשוב לי לציין כאן, שעבורי היתה כאן למידה משמעותית: אפשר ואפשר לדבר עם קשישים על תכניות לעתיד, ולא לחשוב שבגילם רק המוות הוא התחנה הבאה. רבים מהם מלאים כרימון בחלומות ובדברים שעליהם עוד לעשות.

בקשר למוות, הבנתי שהקשישים שדיברו על המוות – לא עשו זאת מתוך פחד, אלא מתוך השלמה. כשהם דיברו, הרגשתי, שעבורם, בגילם – המוות נתפס באופן טבעי לגמרי. בגיל תשעים, לדבר על המוות, זה טבעי כמו שבגיל שלושים מדברים על הורות (או על בחירת קריירה וכאלה). אף אחד מהם לא דיבר על המוות מתוך פחד או מתוך אי נוחות. לא היה שם פחד בכלל, אם כבר, אז הייתה משאלה: למות ללא כאבים, בלי תלות בסביבה, למות בשינה.
פחד המוות, כך למדתי, נמצא בעיקר אצל הצעירים יותר. לא אדע מאיזה גיל מוחלף הפחד בהשלמה, אבל מרגש לגלות שגם כאן הטבע חכם, ומכין אותנו להתמודדות עם השלב ההתפתחותי הנוכחי – הבא. ואם מסתכלים על זה מנקודת מבט טבעית, מאוד הגיוני שעבור הצעירים – המוות רחוק ומאיים, שכן יש עוד הרבה מה לעשות. 
 
שמתי לב, שכשדיברו אתי על המוות מעֶמדה טבעית, נרגעתי גם אני, ויכולתי לקבל אותו בהשלמה – בתנאי שיגיע רק כשאזדקן…
 
בפוסט הבא אציג כמה תכניות-לעתיד של קשישים – בקשר למוות, ובכלל.
שבת שלום J
 
 

מה זה נותן לי: לדבר עם אדם זקן

בכל שבוע אני פוגשת אדם מבוגר לשיחה. אני פוגשת זקנים ומדברת איתם על החיים שלהם, על החיים. כמעט 120 ריאיונות כאלה כבר ערכתי, ואני עוצרת לרגע, לחשוב:
מה נותן לי הקשר עם הזקנים? מדוע אני ששה לקראת הפגישה איתם מדי שבוע, מצפה למוצא פיהם. מדוע – כמעט תמיד – אני יוצאת משם מחוזקת. שמחה יותר. נמרצת.
 
התשובה הראשונה שעולה בדעתי: פרופורציה. והרי זה ברור, כאשר שוטחים חיים שלמים ומביטים בהם, מבינים שכל האירועים – גדולים וקטנים – הם איים על פני זרם החיים, עוד משהו שקרה והשפעתו נספגה בתולדות העתיד. גם הדברים הקשים, הטראומתיים, היו וחלפו. ההבנה הזו, שיש תקופות קשות, איומות, מלחיצות – והן עוברות – היא הבנה חשובה. כשאתה במשבר או בצרה, קל לך לעבור אותם, אם הפנמת את הידיעה שקשורה בניסיון האישי, שגם זה יעבור. וגם ההשלכות. הדברים הקשים משאירים חותם, אין ספק. טפשי לומר שלא. אבל גם ההשלכות הופכות להיות גוון – ועל האדם לבחור: כמה ישתלט גוון זה על הגוונים האחרים שבחייו.
מרגע שהבנתי זאת, אני מדברת לעצמי בתקופות קשות, ונזכרת: גם זה יעבור.
לפעמים אני אפילו מספרת להם על דבר שמציק לי. הדרך שבה הם שומעים את דברי בעניין (גם להם מעניין להכנס לראשו של אדם צעיר יותר), והתגובה המנחמת שתבוא אחר כך נותנת לי חיזוק. פרופורציה.
 
מדוע עוד?
אני נהנית לראות אנשים זקנים בזמן שהם חושבים. אני אוהבת להסתכל עליהם כשהם מתעמקים בזיכרונות מהעבר, דגים משם רגשות, מחשבות, חיים מחדש את הרגעים הללו. הם מביטים בסרט של חייהם, ואני שותפה לרגע. אולי המפעילה. הם מספרים לי סודות שאינם לציטוט – וזה רגע של הבעת אמון ושל שחרור גדול. בשיחות איתם, אני מרגישה חלק מהטבע, ממעגל החיים. אני קשורה למשהו שגדול ממני, שקרוב אלי אבל גם רחוק. הזקנה תגיע, ואין לנו שליטה על כך. זה כיוון ההתפתחות. ואחר כך, המוות. בלתי נמנע. מעבר לפינה. כשאנחנו צעירים, סיבת המוות שלנו אינה ידועה – וגם לא הגיל. כשזקנים, המוות הוא אירוע וודאי שיתרחש בשנים הקרובות.
 
כולנו נזדקן, יש לקוות. הם כבר שם. וכמה שאדבר איתם על הזקנה, אני לא באמת יכולה להבין את המצב הזה. הזקנה אינה דומה לשום דבר אחר. זה עולם אחר. זו חוויה כוללת, שמכילה את הגוף שהשתנה ואת המראה, את המעמד החברתי, הכלכלי והמשפחתי. הזהות העצמית משתנה. צריך ללמוד איך להתמודד במצבים חדשים (חולי, בדידות, ריחוק, תלות, שעמום). גם לנהל חיים מלאים בעשייה צריך לדעת איך, במסגרת הכוחות והתקציב.
נדמה לי, שהמרכיב הזה בזהות – להיות זקן – עומד לפני כל מרכיב אחר בעיני הסובבים: מקצוע, עדה ואפילו מין – לך תסביר להם שאתה מרגיש אחרת.
 
לסקירת החיים בגיל השלישי יש ערך של סגירת מעגל. בצעירותנו, אנחנו עסוקים מאוד בתכנון העתיד. לזקנים יש את הנחת לחשוב בשקט. להבין. ללמוד. לגלות את הקשר בין עבר-הווה ועתיד. בשביל מה? פחות בשביל התכנון להמשך, ויותר בשביל לסקור את תולדותנו, ולסכם. לתפוס את המשמעות: בשביל מה היה שווה כל זה?
 
האם באמת אפשר ללמוד מניסיונם של אחרים? האם אפשר ללמוד מחוויות של אחרים, שכבר מזמן הסתיימו?
אני חושבת שאפשר ללמוד הרבה – דרך התבוננות פנימה. והכוונה: כשאני מקשיבה לסיפור ולתובנות שעולות ממנו בצד המספר, הדבר מעורר בי מחשבות רפלקטיביות: איך זה יכול להיות קשור אלי? מה דומה ומה שונה בין החיים שלו ושלי? מה אני יכולה לאמץ, ומה לדחות? מדוע מגיע המסר הזה אלי, בעת הזאת?
 
 
יותר ויותר אני מרגישה:
הקשר בין הדורות ובמיוחד האינטראקציה המילולית – שיחה, החלפת דיעות וסיפורים – מוסיף לכל צד ונותן לו משהו שלא היה קבל באף דרך אחרת.
אני שמחה על הבחירות שעשיתי: לכתוב את הטור ("הגמלאים" בידיעות השרון) ואת ספר הזיכרונות מאמא ("מאה אמהות, מאה זיכרונות").
 
 
 
 
 

"שם במערכה נפשי אפח, שם יגר דמי מלבי הגווע" – יהודה זוהר

לפני למעלה משנה פגשתי את הזוג רבקה ויהודה זוהר ופרסמתי את סיפוריהם בטור שלי בידיעות השרון ("הגמלאים").
הבוקר בקשתי מהם רשות לפרסם שוב את הראיונות.
כל מילה שלי מיותרת.

 

הגמלאים
כרטיס ביקור
שם: יהודה זוהר
גיל: 82
מגורים: כפר יונה
משפחה: נשוי לרבקה 57 שנה, 2 בנות תאומות ובן, 5 נכדים ונכדות, נינה ("נהדרת").
עבר
סיפור חיים
נולדתי בהונגריה, בבית חרדי שמרני. כשגדלתי, צורת החיים הזאת לא מצאה חן בעיני, אבל לא הרחקתי לכת, כדי לא לצער את הורי. על גילויי האנטישמיות אמרו לנו בבית שאנחנו בגולה, ועלינו לסבול עד שהמשיח יבוא ויגאל אותנו. אבל אחרי שמלחמת העולם השניה פרצה, האנטישמיות גדלה למימדים מפלצתיים. דם יהודי היה הפקר. שתקנו ועברנו צד ברחוב.
ב43' עברתי לבודפשט – שם היה פחות לחץ – כדי ללמוד. בוקר אחד קמתי לעבודה, וראיתי שהרחובות מלאים בחיילים גרמנים. הבנתי שהקיץ הקץ לתקוותינו. כאשר הממשלה הפשיסטית עלתה לשלטון באחת המדינות השכנות, רצו היהודים לבית הכנסת, לומר תהילים בציבור. אנשים בכו בכי מר, ואני עמדתי מולם ספקן. החלטתי לחזור למשפחתי, אך נעצרת בתחנת הרכבת וצורפתי ליהודים שאספו מעיר גדולה לקראת גירוש. הועמסנו על קרונות משא בצפיפות, בלי אוכל, מים, אור ואויר. כשהרכבת עצרה בחריקה, נפתחו הדלתות, ובצעקות נוראיות הורו לנו לרדת, ללא רכושנו. את הגברים לקחו למחנה בונה. אחד האסירים הותיקים אמר לנו, שעכשיו המשפחות שלנו עולות לשמיים דרך הארובות.
פעם בשבועיים היה לנו יום חופש, היום הכי קשה. אז ראינו את עצמנו כמלוא העליבות. דיברנו על מה אמא היתה מבשלת, וחזרנו על מילות שירו של שאנסור פטיפי: "שם במערכה נפשי אפח, שם יגר דמי מלבי הגווע". שם ירדנו לעומק משמעות המילים; לו רק פעם אחת היינו יכולים להשתלט על מכונות יריה, ולסחוט צרור ארוך ומכוון, איזה מוות מפואר היה זה. לא רצינו למות כתולעת רמוסה ללא יכולת תגובה. הגורל רצה אחרת, וחלק שרדו.
בינואר 45' התקרבו הרוסים. הגרמנים נסוגו ולקחו אסירים לצעדת המוות. החולים, ואני ביניהם, נשארו במחנה במשך 10 ימים, ללא מזון ושמיכות. רבים מתו. בזכות צלחת מרק מהביל שהביא לי אחד הבחורים, שרדתי.
השתחררנו. כעבור שנה הייתי בארץ, בעזרת הבריגדה היהודית. מתוך אידאלים, התנדבתי לעבוד כחקלאי בקיבוץ דורות בנגב, ואחר כך בקרית שאול. אבל מאחר שלא באתי למדינה כדי לשתול פרחים, התגייסתי. שמרנו על כפר ירח בעזרת אקדח קטן, ובהמשך, על כפר תבור. עברתי הרבה קרבות ב4 מלחמות. שירתתי בגולני. לא פעם, בקרבות הקשים ביותר, עורפלו עיני בדמעות גיל – אין זה חלום, כי אם מציאות. מדי פעם הנחתי את מרפקי החשופים על תרמילים לוהטים. הדבר פעל עלי כמו משחת פלא על נפשי הפצועה.
עושה אחרת
הייתי חוזר על הכול: קום המדינה, שמירה עליה.
געגוע
כשהיינו באירופה, לא רציתי לחזור לעיירה שלי. זה היה מזכיר לי את העצב והמצוקה והרדיפה.
עצה טובה שקיבלתי
"כל ההורים אוהבים את ילדיהם, וכל הילדים אוהבים את ילדיהם. בזה טמון קיום הדורות", דברי חז"ל שאמר אבי.
הווה
אני לא מכיר שעמום. אנחנו כל הזמן עסוקים.
הספקנו יפה, הקמנו מדינה, גידלנו משפחה אוהבת – כל מה שההורים שלנו, שמתו צעירים, לא זכו לו. עצם זה שאני מתפקד, אין לי על מה להתלונן. אני מקווה שהמצב ישתפר בארץ מבחינה מוסרית. המתנה הכי גדולה שזכינו לה לעת זקנה היא נינה נהדרת: ריבית דריבית דריבית.
חפץ יקר
הדסקיות שלי. הגשמנו חלום. זכינו להיות בין הראשונים לאחוז בנשק ולהתגונן. נשבענו שלעולם לא נובל עוד כצאן לטבח.
מדד עצמאות
בריאות: אין תלונות, מביט על הגרוע יותר.
כלכלה: מסתפק במועט, בדמי הביטוח הלאומי והפיצויים (שהרבה זמן לא הסכמתי לקבל).
חברה: די מצומצם, אין לנו רכב. נפגשים עם המשפחה.
מסר לדורות הבאים
חלילה לכם להיות במצב בו לא תוכלו להתגונן. לחיים בחירות יש מחיר. אל תשתמטו.
עתיד
אני מציאותי. תכניות אני עושה רק למחר בבוקר. בגילי, אני חי על זמן שאול. המוות הוא תהליך טבעי. כל מי שנולד, חייב למות. פה אין פרוטקציה. החלום שלי הוא יום אחד לא לקום בבוקר ולא לסבול מכאבים או ליפול לטורח על ילדי.

רבקה זוהר – סיפור אישי ליום השואה

לפני למעלה משנה פגשתי את הזוג רבקה ויהודה זוהר ופרסמתי את סיפוריהם בטור שלי בידיעות השרון ("הגמלאים").

הבוקר בקשתי מהם רשות לפרסם שוב את הראיונות.

כל מילה שלי מיותרת.

 

הגמלאים
כרטיס ביקור
שם: רבקה זוהר
גיל: 77 
מגורים: כפר יונה
משפחה: נשואה ליהודה 57 שנה, 2 בנות תאומות ובן, 5 נכדים ונכדות, נינה.
עבר
סיפור חיים
נולדתי ברומניה. גרנו מחוץ לעיר בבית שההורים שכרו אצל סבתא מריה, אלמנה עם שני ילדים, שמאוד אהבתי והיא אהבה אותנו. דמותה עומדת מול עיני; שער לבן כשלג, עיניים כחולות-שמיים, צוואר דק וארוך, רזה וגבוהה. ביה"ס היה רחוק, ולא היו לי חברות בסביבה, אבל היה פארק. הפארק המטופח היה סגור בימי השבוע, ונפתח לקהל הרחב רק בסוף השבוע: תזמורת, ליצנים, ריקודים. אנשים באו אליו כדי לראות ולהיראות. כל השבוע הגינה היתה שלי. התגנבתי דרך מקום מתחת לגדר, טיפסתי על עץ ואכלתי דובדבנים שחורים.
ב39' כבשו אותנו הרוסים. אבי נשלח לרוסיה ללימודים. בדיעבד, התברר שהוא התחתן שם והקים משפחה. אותנו העבירו לבית אחר, וסבתא מריה הצטרפה אלינו.
כעבור שנה, הגרמנים. התחילו בעיות, אסור היה לנו לצאת מהבית כמעט. בכל פעם שחיפשו יהודים, מריה פתחה את הדלת ואמרה שהיא גרה שם. כך הצילה אותנו, אך מאוחר יותר שילמה על כך בחייה. מאז, בכל יום השואה, אני מדליקה גם נר לזכרה. בשבילי, היא חסידת אומות העולם.
הלכנו ברגל לאוקראינה, בשיירה ארוכה, במשך שנתיים וחצי, במהלכן דודתי נכנסה במפתיע להיריון והלכה ללדת בבית של נוצריה. אמי התלוותה אליה. למחרת, דודי שכר עגלה ונסע להביאן. דודה נוספת הצטרפה. הגרמני והנוצרי שנתנו לו רשות לנסוע לכפר אנסו את דודתי והרגו את כולם. מה עשו בתינוק, איני יודעת, אולי לקחו אותו.
הייתי במחנות ריכוז, ומשם, לבסוף שמו אותי בבית יתומים, שם ישבתי יום יום על המדרגות וחכיתי לאבא. יצאו משם כמה טרנספורטים לארץ, אבל אני המשכתי לחכות, עד שלא היתה ברירה ונסעתי בטרנספורט האחרון. אחר כך ראיתי את אבא פעמיים, אבל לא הרגשתי שזה אבא שלי.
בצבא הכרתי את יהודה. אני שמחה שמצאתי אותו. כשהכרנו, היה לי פחד מבחורים. הייתי ילדה מופנמת, שלא מאמינה בבני אדם. 
 געגוע
כשבנותי נולדו והנקתי, סיפרתי לאמא שלי בשקט שהפכתי אותה לסבתא. לבנות קראנו על שם אמי ועל שם חמותי. הליטוף של אמא חסר לי עד היום.
 עצה טובה שקיבלתי
בשביל שלום בית, למדתי לא לשאול יותר מדי שאלות ולא לתת עצות. רק פעם אחת אמרתי לנכדתי, שהיא מדריכה בצופים, שתיקח בחשבון שהחניכים שלה הם הדבר שהכי חשוב להוריהם.
 הווה
אני תמיד עסוקה, עובדת לבד בגינה, מכבסת, עושה הכול. תמיד יש לי בבית רזרבה מכל דבר, סוכר, קמח, שמן. כך אני מרגישה שלמה. אני אוהבת את המשפחה שלי, כשהנינה מגיעה, זה מחייה את נפשי. זה כבוד מיוחד, שלצעירים אכפת מהזקנים. 
 חפץ יקר
היתה תקופה שהחלטתי להנציח את שמות משפחתי שהלכה על לוח שיש, שיוצב על המצבה שלי. יומיים אחרי שהזמנתי מציבה, חלמתי חלום נורא ואיום, בו אני מלטפת אותה, אבל היא מתפוררת, וכל האותיות נעלמות.
כאשר מקובל שמע על המצבה ששמרתי, הוא נבהל ואמר שמיד להוציאה מהבית, כי אין לערבב חיים עם מתים. לבקשתי, בני קבר אותה במקום יפה עם הרבה פרחים, מול הים. אני לא יודעת איפה.
 מדד עצמאות
בריאות: אני לא מאמינה שבגילי אני עוד סוחבת דליים של מים ומנקה את הבית לבד.
כלכלה: חיים מבטוח לאומי ומפיצויים.
חברה: אני אדם סגור.
מסר לדורות הבאים
כל עם צריך ארץ משלו. שמרו על הארץ הזאת.
 עתיד
כתבתי לילדי איך אני רוצה שתהיה הלוויה שלי; ללא מודעת אבל, רק המשפחה הקטנה ומעט חברים מסביבי. אני רוצה שעל המצבה יהיה דגל קטן, כי אני אוהבת את הארץ הקטנה שלי, שמגיעה לנו בזכות. ביום השואה אני כבר תולה דגלים לקראת יום העצמאות. ליד הדגל יהיו חרוטים שמות בני משפחתי שנספו. אני שומרת לזה כסף בצד.
 
 
 

בעקבות "האבודים" (1)

בעקבות "האבודים" / דניאל מנדלסון (1)
 
ספר מדהים. מומלץ לכל מי שמתעניין בתהליך חקירת העבר המשפחתי.

במהלך תהליך המחקר שלו, מספר מנדלסון על כל מיני ניסים שקרו לו – פגישות אקראיות שגילו לו עובדות מפתיעות, קשרים חדשים. "המתים הובילו אותך אליהם, הם וידאו שתמצא אותם", אמרה לו ידידה שהתייעצה במדיום, אבל הוא לא מאמין בעל-טבעי. הוא סבור שאם רק מחפשים, אם בודקים, "הרי שבעצם פעולת החיפוש גורמים למשהו לקרות, משהו שאחרת לא היה קורה. אם מחפשים, מוצאים משהו… אין ניסים, אין צירופי מקרים קסומים. ישנה רק ההסתכלות, ולבסוף הראייה, של מה שהיה שם כל הזמן.."(עמ' 611-612)

ובכל זאת, במהלך הקריאה, שנמשכה מספר ימים, קרו לי כמה נסים, כמה הפתעות.

יש נסים? 

אולי הוא צודק, אין נסים, אבל כשנמצאים במצב של חיפוש וגילוי, מוצאים דברים, ומפרשים אותם בהקשר הספציפי שאליו פונה תשומת הלב.

ובכל זאת, נס. אני מתעקשת:
את אחד הקטעים הקשים ביותר בספר קראתי לפנות בוקר. בקטע מסופר איך נרצחו ילדי העיירה בולכוב. אכזריות פוצעת.
העין קוראת, והלב מתחנן לעצור. אי אפשר להכיל את זה.
אבל משהו מושך אותי להמשיך, אולי איזו תחושת מחויבות כלפי מנדלסון, שלוקח אותי איתו במסע הגילוי – איך אשאיר אותו לבד בתופת?
 
בשניה אחת, שבה הכול היה יותר מדי קשה, הנחתי את הספר, וחשבתי לעצמי שמה שאני צריכה עכשיו זה לראות את ילדי, להחזיק אותם, לחבק.
ובאותו רגע נשמע קול טיפוף רגליים בחדר השינה: בני הקטן, הלום שינה, התקרב למיטתנו, עלה והתחפר בינינו, מתחת לשמיכה.
כיביתי את האור, ונשמתי את ריח עורו המתוק.
 
 

לראיין בני 100

בישראל יש כ1000 קשישים שגילם 100 ויותר, כך כתוב בנתוני הביטוח הלאומי. במסגרת השיחות שאני מנהלת עם קשישים למדור שלי, "הגמלאים", נפגשתי עם כמה מהם.
את כל מרואייני אני שואלת לגבי סיפור החיים שלהם, ומתעניינת לגבי החלטות טובות שבצעו, עצות טובות שקיבלו, למי או למה הם מתגעגעים (עבר), וכן, מה מעסיק אותם בהווה, מה מצבם מבחינה בריאותית, כלכלית וחברתית, מציעה להם להעביר מסר לדור הצעיר, ובסוף – שואלת לגבי העתיד.
 
כשאני מתיישבת מול מרואיין בן מאה אני מרגישה צורך לנהל איתו שיחה אחרת. לעזוב בצד את הביוגרפיה, מעניינת ככל שתהיה, ולשמוע את מחשבותיו – על מה חשוב בחיים, על משפחה, על זוגיות ועל הורות, על חברות. לבקש ממנו להביט אחורה על חייו ולבחור רגע אחד משמעותי ומיד אחר כך לבדוק: למה זה היה משמעותי? האם אז ידעת שזה משמעותי, או שהשנים לימדו אותך זאת?
 
מעניין, שהצורך הזה לנהל שיחה יותר פילוסופית מופעל אצלי אוטומטית. כשאני יודעת שהאדם שיושב מולי הוא בן 100 שנה (לפעמים, קצת יותר), אני מתרגשת. להביט בו ולחשוב שילדותו התקיימה במציאות שהיא כה שונה ממציאות חיינו (ולגלות שבדרך כלל, במיוחד אותה הוא זוכר בפרטי פרטים), לחשוב לעצמי שמבחינתו, גם לפני 20 שנה הוא כבר היה קשיש (איך זה להיות קשיש כל כך הרבה זמן?), לתהות לגבי פרופורציה בחיים ארוכים כל כך (ולמצוא בזה נחמה), ואולי, במיוחד – לתת לעצמי לחשוב על דבר שאני מדחיקה כשאני פוגשת את כל השאר (בני ה90+ ומטה): שימיהם ספורים.
אני מסתכלת על בן מאה וחושבת על המוות. אני רואה אותו.
הרבה יותר קל להישיר מבט אל המוות כשהוא צמוד לבן מאה.