ארכיון קטגוריה: סבתאות

כלה ונדוניה: מה באמת מביאה הכלה למשפחת בעלה?

רבות נאמר ונכתב על יחסי כלה – חמות. תמיד, וללא יוצא מן הכלל, בהרצאות שלי או בקבוצות לסבתות שאני מנחה, עולה מצד המשתתפות בקשה, שנעסוק בנושא הלוהט והמורכב הזה, שמהווה מקור לא אכזב לקשיים שהן חוות במשפחה. במצב שבו היחסים בין הכלה לחמותה אינם טובים, הדבר משליך על תדירות המפגשים עם הבן ועם הנכדים, ומזמן מפגשים מתוחים ולא נעימים של המשפחה המורחבת. בצד אמהות שמברכות על הצטרפותה של הכלה למשפחה, רואות בה "בת" או בת משפחה לכל דבר, ונהנות מקשר שבין אשה לאשה על כל המשתמע מכך, יש הרואות בכלה את האישה ש'גנבה' את הבן. הן יאמרו, שאמנם, הן שמחות שמצא אהבה, כך ראוי ורצוי, אך לאחר שנים שבהן התרגלו לקשר קרוב (פחות או יותר) ובעיקר, קשר בלתי אמצעי עם הבן, יש אישה בחייו, והיא משפיעה עליו בתחומים שונים, שותפה להחלטות משמעותיות ואפילו מהווה לפעמים אשת הקשר – שמקבלת הודעות, מעבירה מסרים וכיוב'. (בהערת אגב אציין, ששמעתי חמיות שמדברות בחיוב על כלותיהן, ואומרות ש'אצלנו היחסים נפלאים', בעוד שאני יודעת מכלי ראשון שהמצב לא נתפס כך גם מצד הכלה. עובדה זו מביעה, בעיני, את העובדה שעל פני השטח היחסים בוודאי מתנהלים בנעימות ובקורקטיות, אך אם רק נפשפש יותר לעומק,  נגלה שיש הרבה מטענים לא מדוברים, שעומדים בין השתיים.) אבל לא זו הנקודה שאני רוצה להרחיב עליה הפעם, אם כי זה נושא בהחלט מעניין, שצריך לבדוק לעומק – הקנאה שבין אם לכלתה, כשבתווך נמצא הבן. מתחים במשפחה קיימים תמיד. הם יכולים להיות קשורים לאירוע מסוים, או ליחסים טעונים שלא נפתרו ולא עובדו. מאחר שבמשפחות רבות לא נוהגים לנהל דיאלוג אמיתי, שבו חושפים את הסמוי (צרכים אמיתיים, רגשות מורכבים וכיוב'), מטואטאים הקונפליקטים מתחת לשולחן, אך המתח נשאר. כשהמתח הופך לבלתי נסבל, מחפשת המשפחה מוצא – פתח אוורור לשחרור הלחצים, וקל לה יחסית להשתמש בכלה – שאינה חלק אורגני של המשפחה – למטרה זו. במשפחות רבות הכלות 'מושכות אש' ומהוות מטרה לביקורת מצד בני משפחה אחרים. לפעמים נראה לי, שבשל אפיוני התפקיד של הכלה (ר' מיד), היא "זוכה" לתפקיד הקשה של להיות השעיר לעזאזל של המשפחה, היינו, אותו אדם שמושלכים עליו החלקים הרעים והשליליים שיש לשאר בני המשפחה/הקבוצה, ובדרך זו הם משיגים חוויה של זיכוך. אותם חלקים יכולים להיות רגשות קשים, כמו כעס (ואז רק יווצר מצב אבסורדי, שבו כביכול רק הכלה כועסת או מעוררת כעס), או תכונות לא רצויות או אפילו אחריות לטיב הקשר. מדוע הכלה מעוררת את הרגשות הללו וזוכה בתפקיד הקשה הזה? ראשית, ברקע הדיון יש לזכור את האפיונים הללו בקשר לכלה:

  1. הכלה לא בחרה במשפחה, אלא בבן. ולמרות זאת, עם כניסתה למשפחה, היא מקבלת באופן אוטומטי את כל התפקידים הללו: בת זוג, כלה, גיסה, דודה, אם-הנכדים. כל התפקידים הללו קשורים במערכת מסועפת של ציפיות כלפיה מכיוון כל בני המשפחה, שלא תמיד קשורות לאישיותה וליכולותיה, אלא לתפקיד שבו היא נושאת.
  2. מבחינת הגיל, הכלה היא בת דורו של הבן ושל אחיו ואחיותיו. זאת אומרת, היא חלק מקבוצה, אך מעמדה שונה – היא לא הבת או הבן (של ההורים), היא "אאוט-סיידרית". בניגוד לבעלה, לאחיו ולאחיותיו (וכן, שוב אני מכלילה), האהבה של בני המשפחה (בראש ובראשונה, אהבת ההורים) אליה תלויה בדבר, משמע, בעוד שאהבת ההורים לילדיהם תעמוד לזכותם תמיד, גם במצבים של קונפליקט או בקורת, הכלה לא נהנית ממעמד זה, ולכן תרגיש זרה ואף מודרת במצבים שכאלה.
  3. במשפחות רבות הנשים לוקחות ומקבלות את תפקיד "שרת החוץ והתרבות", משמע, הן אלה שמנהלת את הבית מבחינות רבות, וגם את הקשר עם חברים ובני משפחה. (למשל, הן אלה זו שידרשו לנושא: "איפה אתם בחג?") מצב זה נותן לכלה כוח רב ועלול לשמש כקלף מיקוח מחד, ומאידך, לשים עליה אחריות גם במצבים שבהם היא לא האחראית (הבן באמת העדיף לא ללכת לארוחת יום שישי אצל הוריו).

כניסת הכלה למשפחה יוצרת מפגש בין תרבויות. כמו בכל קבוצה תרבותית אחרת, גם במשפחה שהצטרפה אליה היו נהוגות מסורות מסוימות, נורמות התנהגות ותפיסות עולם. דור הילדים, גם אם בחר להתרחק במידה זו או אחרת ממה שלמד בבית הוריו, עדיין רוחש כבוד למנהגיו ומרגיש מידה כלשהי של שייכות או קרבה (רעיונית או רגשית) לערכים שעליהם גדל. הכלה, לעומת זאת, מגיעה עם דפוסים אחרים ועם תפיסת עולם משלה – תרבות אחרת. ההרגלים שלה ביחס לכל תחומי החיים כמעט, כמו – איך מנהלים קונפליקט, על מה מותר ואסור לדבר במשפחה, איך נכון לגדל ילדים, איך חוגגים אירועים, איך מתלבשים, איך מארחים ומתארחים, מה זה אמא, דודה, בת, ודברים שונים שקשורים לסגנון החיים – כולם יכולים להיות אחרים (ואפילו: אחרים מאוד). גם דפוסי היחסים שיש לה עם אנשים מחוץ למשפחה או בתוכה, ושבהם ניתן לצפות מקרוב, עשויים להיות שונים ולהוות אלטרנטיבה למה שקיים במשפחה (כך, למשל, יצפו בה האחיינים ויגלו כיצד היא מתנהגת בתור אמא ,ואולי גם ידברו על זה בבית). כמו בכל מפגש בין תרבויות, התרבות האחרת מעמידה מראה, שמעמתת כל אחד עם הקונצפציות שלו לגבי עצמו ולגבי משפחתו. השוני שמתגלה – בין אם הוא מעורר קנאה והערכה, או לעג ובוז – יעורר תהליך של השוואה, שיגרום לבני המשפחה להסתכל על עצמם ולהרגיש יותר רע/ יותר טוב עם מה שהם. בעוד שהפערים ונקודות השוני עשויים להוביל להתחדשות, הפרייה הדדית ויצירתיות, הוא עלול להוביל ל'תחרות' סמויה שבה יותקפו חלקים מסוימים, וחלקים אחרים יקבלו הגנה מוגזמת. אני משערת שרמת הקונפליקט תהיה קשורה לרמת הביטחון (של כל אחד בתפיסותיו ובמנהגיו), ובנטיות אישיות, כמו יכולת הסתגלות, מידת הפתיחות, והיכולת לקבל שינויים. כמובן, שגם כימיה וחיבה (או אהבה) ישפיעו גם על הנכונות להיפתח ולקבל. לא קל, והמון גורמים נוספים נכנסים כאן, שמעלים את פוטנציאל ההתלקחות. מה לעשות? אני חוזרת ליחסי חמות – כלה. ראשית, ברור לי, שמה שכתבתי כאן הוא כללי ולעתים גם מוגזם, וככזה, בוודאי לא מתאים תמיד. בטח יש נקודות שלא חשבתי עליהן, ועל מה שכתבתי אפשר להסתכל ולהבין אותו גם אחרת. המטרה שלי היא להאיר את הנושא ולספק קרש קפיצה לכל מי שרוצה לחשוב עליו עוד. בסופו של דבר, אני סבורה שיחסי חמות-כלה יכולים להיות טובים, שכן יש פוטנציאל גדול להצלחתם, ולו בשל העובדה שהשתיים חולקות אהבה גדולה לבן/בעל ולנכדים/ילדים. אבל זה לא יכול לקרות אוטומטית. אם שתי הנשים יכירו בכך שכל אחת מהן מייצגת תרבות אחרת – שאינה בהכרח טובה או נכונה יותר – זו התחלה, ובנקודה זו שום אפיון אחר – כמו גיל, מעמד חברתי או בטחון עצמי – לא ישחק תפקיד. הבנה של הדינמיקה הטבעית הזו, ושל הקושי להיות מוקד להשוואה ולביקורת (עניין הדדי) יכולה לסייע להסתכלות אמפתית על הקשיים שעלולים להיווצר. וההמשך: לקבל בכבוד את המשמעויות של חיים במיזוג תרבויות – לחיות עם פשרה, לקבל את החדש והאחר ולאפשר לדברים החדשים והשונים שהוא מביא עמו לפתח ולהעשיר את הקים. מסקנות אלה יתכנו באם כל אחד מהצדדים יבחן את התרבות שלו בעין ביקורתית ולא מיד יגן עליה ויתקוף את האחר (גם זו מגננה), בגלל הקושי האמוציונאלי הכרוך בכך.

מודעות פרסומת

הולדת סבתא ורגשות מעורבים

הולדת סבתא  
תינוק חדש שמגיע למשפחה יוצר טלטלה שמשפיעה לא רק על הוריו טריים, אלא גם על מי, שברגע אחד הופכים לסבא ולסבתא.
המעבר לסבתאות/סבאות, גם אם הוא טבעי ורצוי, מעלה רגשות מעורבים:
 
אושר ושמחה
סיפוק מהמשכיות השושלת, הקלה מכך שהבת/הבן "הסתדרו" (במובן ה"פולני", יש להם משפחה ואין בעיות פוריות), שמחה מקבלת התפקיד הנכסף של להיות סבתא וסבא, ציפיה מכך שהבת/הבן- שיתחילו לראות דברים מנקודת מבט אימהית ואבהית- יבינו את הוריהם ו"סוף סוף" יקבלו אותם, ובמיוחד, אושר גדול מההזדמנות להיות שוב בקשר עם תינוק קטן ואהוב, שיקבל בשמחה את החום והאהבה שירעיפו עליו, תוך תקווה שלא יחזרו על השגיאות שעשו בעבר כהורים טריים ואפילו יעשו תיקון.
רגשות אלה הופכים את המעבר לסבתאות/סבאות לאחד השיאים (המפתיעים לטובה) בחיים.
 
אבל, בצד השמחה, יש גם חששות ועצב:
ראשית, ככל שהלידה מתקרבת, עולים חששות כבדים לבריאות היולדת והתינוק. ישנם סבים וסבתות שמגלים קושי רב לקבל על עצמם את התפקיד החדש אם בגלל חוסר מוכנות ("זה מוקדם מדי, אני עסוקה מדי, צעיר מדי וכו'), ואם בגלל הדימוי הלא-מחמיא שיש (בעיקר לסבתות) בחברה (זקנות, "סיפורי סבתא", נשים שקופות ולא נחשבות, אשר סיימו את תפקידן). העובדה, ש"אמא יש רק אחת", אבל סבתא יש שתיים – עלולה לעורר תחרות בין הסבתות/סבים משני הכיוונים על לבו של התינוק ואיכות הקשר עימו. לעתים יש אכזבה או לחץ מכך שלוקח זמן להיקשר לתינוק (ועוד יותר, אם הוא דומה לצד השני). עניין נוסף שמעורר חשש ואפילו עצב הוא התחושה, שהפעם הילדים באמת עזבו את הבית; יש להם משפחה משלהם, ותינוק שאליו יפנו את תשומת הלב והאהבה שבתוכם, וההורים תוהים – מה יישאר לנו.
נראה, שעל רגשות אלה פחות מדברים בחופשיות, ומי שחש אותם מרגיש לעתים בדידות רבה.
 
כל סבתא וסבא עשויים לחוות את כל קשת הרגשות, עם דגש על רגש אחד או שניים שיהיו דומיננטים ויצבעו את התקופה. כמובן, שרגשות שונים עשויים לעלות בתקופות שונות של תקופת המעבר, שתחילתה בהיריון הבת/הכלה וסיומה מספר חודשים לאחר הלידה.
 
אחת הדילמות השכיחות שעולות בתקופה זו קשורה בשאלת מעורבות הסבתא-סבא בטיפול בתינוק, שעלולה לעורר מתחים ואף להביא למריבות עם הילדים. בעוד שיש סבתות וסבים ששמחים לבלות זמן רב עם נכדיהם, ואפילו לטפל בהם, יש כאלה שמעוניינים להמשיך בעיסוקיהם (עבודה, תחביבים) ליהנות מהיתרונות שבאים עם הגיל והזמן הפנוי ולפגוש את הנכדים בתדירות נמוכה יותר.
מעניין (אם כי לא תמיד נעים) לגלות, שאימהוּת ואבהוּת ההורים הטריים מהווה משוב לסבתות ולסבים לגבי ההורות שלהם, שהרי, דימיון בסגנונות ההוריים משקף הערכה וקבלה של ההורות, ולהפך.
 
 
אז מה כדאי לעשות?
להכיר בכך שבתקופת המעבר לסבתאות/סבאות עולים על פני השטח עניינים חשובים ומורכבים, שקשורים הן בדימוי העצמי והן בהתמודדות עם שינויים גדולים במשפחה, אשר "דורשים" התייחסות.
מומלץ מאוד לדבר ולהקשיב:
עם חברים שעוברים דברים דומים, בין בני הזוג, ובעיקר, עם הילדים שהופכים להורים. תקשורת גלויה, שחושפת את השינויים שעוברים כל אחד מבני המשפחה, עשויה לקרב ביניהם ולאפשר לכולם לעבור את התקופה המרגשת הזו ביתר קלות.
בכל מקרה, ההסתגלות לשינוי, יצירת קשר עם הנכד/ה ואימוץ הסבתאות/סבאות הינם תהליכים שלוקחים זמן. כדאי לנצל את הזמן כדי לגלות אילו משאבים מיוחדים מביא כל אחד לתפקיד החדש, למצוא את הדרך בה התפקיד ישתלב במרקם החיים הקיים ולא ישתלט עליו, ובמקביל, לאפשר לילדים ללמוד איך להיות הורים, ולא להתערבב יותר מדי.

 

(לקוח מתוך הרצאה שלי)
 
 
 
 

קטנה על פערי דורות

 
 
בתקופה שבה שלושה דורות יכולים להיראות דומה, להתלבש דומה, להתעניין באותו תחום, לראות ביחד אותה תכנית בטלוויזיה, ועוד הרבה דוגמאות,
קשה לעשות הפרדה בין תפקידים או בין דורות במשפחה. הגבולות מטשטשים.

בעיני, זה קשור לכמה "תופעות" שמאפיינות את החיים היום:
*קושי בסמכות ההורית, כי הגבולות בין חבר להורה מטשטשים.
*סבתות (או סבים) שקשה להם שקוראים להם בשם התפקיד, כי זה מבחין אותם, בעוד שהם מרגישים מאוד דומים.
*התבגרות מואצת, בגלל הדימיון הגדול שיש בין הורה לילד.
*קושי של החברה ושל הפרטים לקבל את הזיקנה או הזקנים, כי לא ברור מתי נעשים זקנים.

לדבר עם אימהות על האימהות שלהן

תינוק חדש הגיע לעולם. במשך תשעה חודשים חיכו לו, דיברו עליו, חלמו בשבילו, הכינו לו.
הגעתו למשפחה מעוררת רגשות עזים של שמחה, אבל לא רק. לפעמים יש מבוכה, בלבול, חששות וקשיים.
הולדת תינוק משנה את החיים של הרבה אנשים. בראש ובראשונה, של ההורים, שמתמודדים עם התפקיד החדש ושואלים את עצמם (לאו דווקא באופן מודע) שאלות שקשורות במשמעות השינוי:
מה זה בשבילי להיות הורה? איזה הורה אני רוצה ויכול להיות? מה מפחיד אותי וכיצד אתמודד? ומה עם הזוגיות? והקריירה?
אתם יודעים.
 
גם חייה של הסבתא משתנים. ככל שהקרבה הפיסית והרגשית למשפחה החדשה (או לבת/לבן) גדולה יותר, כך גדול גם השינוי.
הסבתא, שלא נשאלה אם היא רוצה בתפקיד החדש, ואם כן – אז מתי? –  מתמודדת גם היא עם סט של שאלות:
מה זה בשבילי להיות סבתא? איזו סבתא אני רוצה ויכולה להיות? מה מפחיד אותי וכיצד אתמודד? ומה עם הזוגיות? והקריירה?
אותו דבר.
 
מעבר למחשבות ולהתבוננות פנימה, שקשורים בהרחבת הזהות העצמית, מתחוללים שינויים במערך המשפחתי. השינויים מתבטא בדברים "קטנים" כ"גדולים", כמו – שעת ארוחת הערב המשפחתית, להדליק או לא מזגן, איפה עושים את החג, ויחסים במשפחה, שהרי מרגע הלידה לכל אחד תפקיד נוסף, ובין בני המשפחה נוצרים יחסי זיקה שלא היו קודם (למשל, האחות הופכת לדודה, החמות – לסבתא של בני וכיוב').
משיחות רבות שערכתי עם משפחות אחרי לידה, הבנתי שהשתנות היחסים במשפחה הם, אולי, הגורם מספר אחת לקונפליקטים בין סבתא לכלה / לבת / לבן, ופעמים רבות, כך נדמה לי, הקונפליקטים קשורים במערכת ציפיות לא תואמת: לכל "בעלי התפקידים" יש מערכת ציפיות, הן לגבי מהות התפקידים כולם (מה אני חושבת שאמא/סבתא צריכה לעשות? מה צריכה להיות תדירות המפגשים? ומה טיבם?), והן לגבי "גזרת" התפקיד (מה מותר לסבתא לעשות, ומה רק לאמא? מי קובע במצבים מסוימים?)
במצבים בהם יש תפיסה שונה לגבי ההתנהגות הרצויה מכל אחד, נוצרים חיכוכים.
אבל בהרבה משפחות לא מדברים על זה. לפעמים זה בגלל שהפרסונות המעורבות חסרות את היכולת להקשיב או להביע, ואולי – בגלל שהן חסרות את ההבנה לגבי מקור הכעס / המרמור שמרגישות.
 
לא מזמן הוזמנתי לקבוצת אימהות צעירות – מסגרת בלתי פורמלית שיצרו לעצמן נשים, שנפגשות אחת לכמה שבועות, כל פעם בסלון ביתה של אחת מהן, כדי לדבר.
בהתחלה הופתעתי מההזמנה – מאז שפרסמתי את "הולדת סבתא", הוזמנתי לא מעט לפורומים של סבתות – כדי לדבר על מה שאני מכנה, "הנושאים והקונפליקטים המרכזיים שמעסיקים אימהות לנשים בהיריון, סבתות טריות וסבתות ותיקות". במפגשים אלה אני מציגה את הנושאים הללו וכמעט תמיד מתפתח דיון, ובו מספרות הסבתות על חוויותיהן ומגיבות זו לסיפוריה של האחרת. השיחה האישית במסגרת קבוצתית מאפשרת התבוננות רחבה ומורכבת על המצב, כזו שמאפשרת זוויות ראיה חדשות ומזמינה דרכי פעולה אלטרנטיביות.
במהלך הפגישה עם האימהות הצעירות התחלתי להרגיש כמה ערך יש למפגש שכזה. אימהות צעירות – וכאן אני מכלילה – עסוקות מאוד בילדים, באמא ובחמות. האימהות, שהשתלטה על רוב שעות היום (והלילה) מפעילה משקפת שדרכה הן מסתכלות על העולם ועל היחסים עם הסובבים איתן, וכך יוצא, שאנשים שלא מתפעלים מספיק מהילדים או לא מתענינים בהם, אימהות שלא מבינות אותן או לא מציעות עזרה – כל אלה עולים על המוקד ומעסיקים את המחשבות.
מנקודת המבט הטריה הזו, האימהית-הצעירה, שעדיין בונה את עצמה בזהירות ובהתרגשות רבה, עלולה האם למצוא את עצמה במריבות מיותרות, בקצרים בהבנה או בתקשורת עם מי, שבאותה תקופה יכולה לשמש בת ברית.
 
במפגש, שארך כשעתיים וחצי, דיברנו על האימהות שלהן. סיפרתי להן מה שמעתי מאותן סבתות טריות על החוויה שלהן, והן ניסו לבדוק מה מתוך זה קשור, אולי, לחוויה של האם והחמות. חלקן סיפרו מה מציק ומה מעיק בתקופה זו ביחסים, וביחד חשבנו איך עוד אפשר לתפוס את המצב – אולי אחת מהדרכים הללו מתאימה לזו של אמא?
במשך הזמן, כך הרגשתי במהלך המפגש, השרירים התרפו. את הכעס או העלבון החליפה סקרנות: למה החמות אמרה את שאמרה? ולמה אמא מתנהגת בניגוד לציפיותי? ולמה אני הגבתי כפי שהגבתי?
 
יש משהו בחוויה האימהית שיוצר דבק בין אימהות באשר הן אימהות. הרחבת המכנה המשותף בין אימהות יכול ליצור קרבה, ועזרה ותמיכה. בפעמים שזה לא קורה, מתפספסת הזדמנות למשהו חשוב ומיוחד. מניסיוני, אם יש רצון להבין ואם יש רצון להתקרב – זה אפשרי.
 

 

 

*************************************************************************************

 

 

"הולדת סבתא": מפגש לאימהות צעירות

 

  • "בלילה האחרון לקחתי כדור שינה, כי לא יכולתי לשאת עוד לבד את כל הפחדים.."
  • "תראי, גם אם הבת שלך גדלה והופכת לאם, את תמיד נשארת אמא שלה. זה לא משתנה. מבחינתך הכול נשאר אותו דבר.. אבל מבחינתה דברים כן משתנים.. המקום שיש לה בשבילי ילך ויקטן.."
  • "אולי כשהבת שלי תהיה אמא, היא תלמד משהו שאף פעם לא תפסה.. כשהיא תרגיש כמה שאמא אוהבת את ילדיה, היא סוף סוף תבין כמה אני אוהבת אותה.."

 

מה מרגישה אם, שבתה הופכת לאם?

על מה היא חושבת?

אילו זיכרונות מתעוררים בה?

מה מדאיג אותה?

על מה היא חולמת?

איזו מן סבתא היא רוצה להיות?

האם היא בכלל רוצה להיות סבתא?

 

חמושה בשאלות אלה, יצאתי למחקר, שבמהלכו פגשתי אימהות לנשים בהיריון או סבתות טריות –

לשיחה אינטימית. הדברים שהן סיפרו לי היוו את הבסיס לספרי, "הולדת סבתא" (בבל).

להיות סבתא הוא אחד התפקידים רבי המשמעות בחייה של אשה, ולרוב הוא מזוהה עם שמחה. יחד עם זאת, הסבתאות אינה תמיד קלה ו'חלקה', ובצד ההתרגשות יש גם בלבול, התלבטות ומתח, אשר עולים על פני השטח בעקבות דילמות, קונפליקטים ואירועים שונים שמתרחשים סביב השינויים במשפחה ובזהות האישית.

 

אני מזמינה אתכן למפגש אימהות, שבו ננסה להיכנס לעולמן של האימהות שלנו – הסבתות.

במפגש אספר לכן מה שמעתי מהאימהות, ותהיה גם לכן הזדמנות לשתף, להתייעץ ולחשוב ביחד על מה שמעסיק אתכן לגבי אִמהוֹתיכן.

אני מאמינה בכל לבי, שהבנת נקודת המבט הסבתאית עשויה לפתוח ערוצי תקשורת חדשים, ואף לשפר את הקשר שבין אם לבת שגם היא אם.

 

אפשר ליצור אתי קשר דרך האתר, או בטלפון: 0522-747009

להשתמע!

ענת.

סבתאות בנתק – סבתא וירטואלית (2)

 
בפוסט הקודם בנושא סיפרתי על אחת האימהות – סבתות שבנתק מהבנות/הנכדים שלהן, שאיתן דיברתי לצורך כתיבת "הולדת סבתא". גם הפעם אני מבקשת להציג פסיק מעולמה של סבתא-אם כזאת.
 
נ' לא בקשר עם בתה מזה מספר שנים. עובדת הנתק מלווה אותה כל הזמן, אבל כמו בתהליך של אֶבֶל, בשנה הראשונה היא חשבה על זה כל הזמן, ואחר כך זה התרחק לאט לאט והיא המשיכה בחייה ובנתה לעצמה חיים חדשים.
וכמו באֶבֶל, בכל פעם שצץ משהו שמזכיר לה את הבת או את הנתק  – היא מתרגשת ומתעצבת.
כאשר נודע לה שבתה בהיריון, עלו מחדש כל הרגשות הקשים והציפו אותה.
ואחר כך התחילו המחשבות: איך תנהג לו בתה תרגיש פתאום שהיא זקוקה לאמא, ותבקש לחדש את הקשר ביניהן? האם תקבל אותה בחזרה? האם תרשה לעצמה למוטט את חומת ההגנות שבנתה במשך השנים?
שאלה קשה –
הלוא אם תחזור להיות בקשר עם בתה, ותכיר גם את הנכד, ותבנה איתו מערכת יחסים –  יש סיכון שבקונפליקט הבא עם הבת, תחליט זו האחרונה שוב להתרחק, ואז תאבד נ' גם את הקשר עם הנכד. אובדן כפול. פחד כפול. סיכון כפול.
הנתק גרם לכך שביחסים בין נ' לבתה נשבר האמון. לנ' אין יותר את הידיעה המוחלטת, ש"היא (הבת) תהיה שם בשבילה".
האם נ' היא לתמיד עבור בתה?
 
ובכלל,
האם תמיד תקבל אֵם את ילדיה – אחרי שהתרחקו ממנה?
האִם בכל מצב?
 
 
 
 
 

סבתא וירטואלית (1)

"נולדה לי נכדה, אז אני סבתא! בצורה וירטואלית, יש לי ילדה, יש לי נכדה.."
 
כך אמרה לי ש', כשראיינתי אותה במסגרת המחקר שערכתי לצורך כתיבת "הולדת סבתא".
הביטוי "סבתא וירטואלית" לא מתאר את היותה סבתא מודרנית, שמחוברת לאינטרנט, ומתקשרת עם ילדיה ונכדיה שגרים באוסטרליה במסנג'ר, אלא את העולם הבדיוני לכאורה שבו היא חיה, לפיו היא אמא וסבתא,
שכן במציאות, בתה של ש' ניתקה את הקשר עימה לפני מספר שנים, ועתה היא עומדת ללדת.
 
נתק במשפחה עלול לקרות בין הורים לבת או לבן, בין אמא לבת, בין אחים, בין כלה להורי בעלה ז"ל – ויש עוד כמה אפשרויות, תלוי בסיפור המשפחתי המסובך. אני לא יודעת מה מימדי התופעה בישראל, אבל מנחשת שמדובר בעשרות אלפי משפחות שיש בהן נתק.
בנוסף, יש הרבה משפחות שבהן אמנם לא הוכרז על "נתק", אבל ההתנהגות ההמנעותית (בין אם ישירה או פסיבית-אגרסיבית) מראה שלאורך הציר "קרבה – נתק", משפחות אלה בהחלט קרובות לקוטב האחרון.
 
בסיפורה של ש', הבת בחרה לנתק את היחסים, בעוד שבמשפחות אחרות ההורה הוא זה שבחר להתרחק (כאן אני מנחשת, שברוב המקרים זו לא בחירת ההורים. יחד עם זאת, לא מעטים בנים או בנות שבחרו להתרחק יאשימו את ההורים, ויאמרו שלא השאירו בידם ברירה).
בכל מקרה, אין לי כוונה לשפוט כאן אף צד או להביע עמדה: יש להכיר את הסיפור המשפחתי לפני שאפשר לומר משהו על הבחירה של הצד שהתנתק.
 
***
כשהורים נמצאים בנתק מילדיהם, הקושי שלהם יכול להיות עצום. גם הכעס, הבושה, האשמה.
כשלילדים הללו יש ילדים – נוצר מצב שלסבתא ולסבא יש נכדים, שאותם אינם פוגשים בגלל הנתק מההורים.
 
אני רוצה לספר על שתי סבתות – בנתק שפגשתי (בשני פוסטים נפרדים), ולהעביר משהו מהחוויה של סבתא שלא יכולה להיות בקשר עם נכדיה.
 
ש', ה"סבתא הוירטואלית" סיפרה לי על הקושי / הצורך שלה לספר לעולם מה הוביל ל"מצב", שכן היא תמיד מרגישה שאנשים מסתכלים עליה בחשדנות (ואני חשבתי לעצמי, זה באמת נורא מסקרן. בכלל, מפגש עם אישה במצב כזה מעורר המון שאלות, וגם האשמות ואפילו כעס. אחר כך חשבתי לעצמי, שהמקור לרגשות השליליים שהיא עלולה לעורר, קשור בכך שהיא מסמלת את אחד החרדות העמוקים ביותר של כל הורה – שילדיו ימאסו בו או יוותרו עליו. אפשר לחשוב על מצבים הוריים רבים, שבהם ההורים בוחרים לעשות ויתורים, בגלל האיום של התרחקות על גווניה השונים).
 
כשביקשתי מש' לספר איך היא מרגישה ביחס לעובדה שבתה בהיריון, היא אמרה דבר מעניין;
מצד אחד, מפרספקטיבה של מאבק (כך היא ראתה את המצב), הולדת הנכד כביכול מחזקת את הבת, שכן יש לה "עוד נשק" נגד אימה. מובלעת כאן ההנחה, שקשר בין סבתא לנכד הוא צורך של הסבתא בעיקר, ופחות – של האם ושל הילד.
מצד שני, ש' הרגישה "דגדוג של אושר", "משהו להיאחז בו", מאחר שראתה בשינוי המתקרב פתח לפיוס, שכן אולי היותה של הבת אם בעצמה תגרום לה "סוף סוף להבין" את אמה, ותעורר בה את הצורך להיות איתה בקשר.
למעשה, ש' החליטה, שלו תבקש בתה לחדש איתה את הקשר, היא תאפשר זאת.
 
הנה קטע מ"הולדת סבתא" בו מדברת אלה, שנמצאת בנתק מבתה, עם הנשים בקבוצה (הספר מתאר מפגשים של קבוצת סבתות טריות וסבתות לעתיד):
 
"..כל הזמן היתה לי תקווה שהיא תחזור אלי, שהיא תבין שדי, שהיא צריכה אמא, שהיא מתגעגעת אלי. ואני כל הזמן התנהגתי כאילו שהיא תכף חוזרת, לא החלפתי את המנעולים בדלת אפילו שפרצו לי פעמיים לדירה, רק כדי שהיא תוכל להיכנס. אני לא נוסעת לחופשות, גם לא בארץ, תמיד עם טלפון פתוח, שאני רק אהיה זמינה בשבילה..'
מיקי: 'אני לא מכירה ילדים כאלה, זו ממש התעללות, מה שהיא עושה לך!'
מרגלית: 'אני מופתעת ולא מופתעת, לכל משפחה יש את השלדים שלה בארון.'
מיקי: 'אבל כאלה?!'
רותי לאלה: 'איך היית מגיבה אם היא היתה רוצה להתפייס?'
אלה: 'הייתי מקבלת אותה! בוודאי! היא הילדה שלי, אפילו שהיא פוגעת בי כל כך. אני תמיד אהיה האמא שלה, כמו שתמיד אמרתי לה כשהיתה ילדה 'אני אמא שלך ואני אוהבת אותך אפילו אם אני כועסת עלייך'.'
מיקי: 'ככה פשוט? אחרי כל מה שהיא עשתה לך?'
אלה: 'כן, ככה פשוט. את לא היית מקבלת את הבת שלך בחזרה?'
מיקי: 'אני לא יכולה לדעת, זה לא קרה לי.. קורה לפעמים שהיא כועסת עלי, קורה שאני עושה ועשיתי איתה שגיאות, אבל שהיא תתנהג אליי ככה? זה לא! אני גם לא הייתי נותנת לה להתנהג ככה אלי! שתיתן לי כבוד! אני אמא שלה! מה זה לעזוב פתאום את הבית ולשלוח מסרים דרך חברה? אני לא הייתי מקבלת התנהגות כזאת! אני מצפה מהבת שלי שתעריך את כל מה שעשיתי עבורה כל החיים! איזו כפיות טובה זו.'
מרגלית: 'מיקי! למה את נשמעת לי כאילו שאת מאשימה את אלה!'
מיקי: 'אני לא מאשימה, אבל.. אלה, תרשי לי לומר לך משהו?'
אלה מהנהנת בראשה, מביטה אל הרצפה.
מיקי: 'אני חושבת שלכל טנגו צריך שניים, ואני אסביר את עצמי: אם ילדה מתנהגת ככה לאמא שלה, זה אומר שמשהו קרה שם ביחסים ביניהן, וכל אחת תרמה למצב המיוחד הזה, כמובן שלא בכוונה. כל אחד עושה טעויות. אני חושבת שאם זה היה קורה לי, לא שאני יכולה לדמיין דבר כזה קורה לנו.. אבל לו זה היה קורה, הייתי חושבת טוב טוב מה עשיתי. וזה לא שלבת שלי אין ביקורת עלי, יש בקורת מדי פעם, אבל קודם כל הייתי שואלת את עצמי איפה טעיתי ואולי מנסה לתקן. אני מאמינה שאפשר לתקן יחסים!'
טובה: כל כך פשוט?'
אלה אומרת בציניות: 'בדיוק מה שרציתי! הגעתי לבית משפט ואני ניצבת מול השופטת מיקי. תודה רבה ל
!'
אנה מביטה בנירי ואז אומרת למיקי: 'צורת הדיבור שלך לא מקובלת עלי. את תוקעת את הסכין ומסובבת, קצת רחמנות! היא מביטה באלה ומדגימה כיצד יש לשאול: 'אלה, אני יכולה לשאול משהו?'
אלה מביטה אליה ואנה ממשיכה לדבר בקול רך: 'בטח חשבת כל השנים האלה מה קרה ביניכן.'
אלה: 'בטח שחשבתי! אין לילה שאני לא שוכבת במיטה ומנסה לחשוב מה קרה שם? מה עשיתי לה?! אני יודעת שלא הייתי אמא כל כך רעה, דאגתי לה כל כך, שמרתי עליה, גוננתי עליה מפני שדים ומפלצות.. את הנשמה שלי השקעתי בה, את כל הכסף שהיה לי, כל הכוחות, הכול בשבילה. לא היו לי חיים מלבדה!' קולה נחלש: 'גם היום אין לי חיים. אני מייסרת את עצמי שזה אולי בגלל שלא היה לה אבא, כי אני לא רציתי לחיות עם אבא שלה וגם לא להיות איתו בקשר. גם לא רציתי אף גבר אחר, תמיד דחיתי את כל המחזרים שלי, והיו לי הרבה מחזרים. עינב תמיד היתה מסתכלת בכזאת ערגה על ילדות ואבות.. זה צבט לי בלב, אבל בכל זאת לא רציתי, אי אפשר להתחתן רק בשביל הילדה! במקום אבא היה לנו שכן שהיה בשבילה כמו אבא.'
אורנה: 'ובדקת, אולי הוא עשה לה משהו ובגלל זה היא ברחה!?'
אלה: 'לא, לא.. זה בכלל לא הכיוון. בזה אני בטוחה, אני מכירה אותו כל כך הרבה שנים, אדם כזה בחיים לא ייגע בזבוב.. להפך, היא היתה כל כך מרופדת, היו לנו שכנים שהיו כמו משפחה, והיתה אורה, שהיתה החברה הכי טובה שלי עד שהתחתנה עם איזה מישהו והם גרים בחו"ל 20 שנה עוד מעט.. אבל כשהיא עוד חיה בארץ, היא פינקה אותה ושמרה עליה.. וגם אמא של אורה היתה כמו סבתא לעינב, רק שאחרי שאורה עזבה התנתק הקשר, גם שם היה סיפור לא פשוט, לא משנה.. אז חשבתי, שאולי כל הפרידות האלה שהיא עברה, כל החסכים.. אולי היא כועסת עלי..
אבל אז אני אומרת לעצמי שיש עוד אנשים שעוברים דברים כאלה וגם יותר גרועים והם לא מתנהגים ככה! גם לי היתה ילדות מאוד קשה! למה אמרתי 'גם' אני לא יודעת, אני לא חושבת שהיתה לה ילדות קשה.. היתה לה ילדות יחסית נורמלית, עם בית חם וחברים והיה לה מה ללבוש ולאכול..
היה לה הרבה יותר ממה שהיה לי, שאמא שלי מתה שהייתי בת 13 וכל החיים חיפשתי מישהי במקומה.. ובכל זאת יצאתי נורמלית, אני לא ירדתי מהפסים כמו הבת שלי! לא עשיתי שום דבר כזה קיצוני ולא פגעתי באף אחד!'
מיקי: 'צר לי על מה שאני הולכת להגיד, כי היא הבת שלך ואת אוהבת אותה, אבל יש ילדים כאלה! יש ילדים שנולדו רעים! יש ילדים כפויי טובה שחושבים רק על עצמם, יש ילדות שמקנאות באמא שלהן כמו שיש אימהות שמקנאות בילדות שלהן! אולי היא קנאה בך? את יותר יפה ממנה?' מיקי שואלת אבל מיד ממשיכה בקול רם 'לא תמיד האמא צריכה לחפש מה בהתנהגות או בחינוך שלה גרם להם להיות כאלה! אני בעבודה שלי בטלוויזיה פוגשת הרבה נשים מפורסמות ושומעת סיפורים וגם רואה לפעמים דברים שרואים רק מאחורי הקלעים ותאמינו לי, ראיתי הכול. יש אימהות שלא מפרגנות לבנות שלהן ויש בנות שמדברות על אמא שלהן.. השערות סומרות לי כשאני שומעת אותן, איזה חוסר כבוד, כמה מעט הערכה ואהבה. ואיך הן מדברות איתן בטלפון, בכזאת התנשאות! ואחר כך מסיימות את השיחה, מחייכות ועוברות הלאה. אבל אני עדיין לא מבינה למה ילדה שלכאורה הכול איתה היה בסדר פתאום תשתנה ותתנהג ככה לאמא שלה?! גם אני, אפילו שהיו לי כעסים על אמא שלי, כמו שיש לכל אחד על אמא שלו, בחיים לא הייתי מעלה על דעתי ככה להתנתק לשלוש שנים! את זה אני לא מקבלת!'
מיקי פונה לאלה: 'אולי קרה משהו ושכחת ממנו? אולי כן היה איזה אירוע, משהו שאמרת לה והיא נעלבה ממך, אולי יצאת עם גבר שלא התייחס אליה יפה? אולי היא יצאה עם מישהו שאת לא אהבת? על כאלה סיפורים אני שמעתי!'
אלה: 'לא יצאתי עם אף אחד. אמרתי לכן שאת כל המחזרים שהיו לי דחיתי, הייתי עסוקה רק בה. רק בה! ואת החבר שלה היא בכלל לא הכירה לי.'
מיקי: 'אז אולי זה העניין? את חנקת אותה!'
אלה, שנרגעה בינתיים, שוב פורצת בבכי.
נירי: 'אני מציעה שנרגיע את הרוחות, כמו שאלה אמרה קודם, היא לא עומדת כאן למשפט, ואני..'
מיקי מתפרצת: 'נירי, אני באמת חושבת שכאן את לא מבינה, בת כמה הבת שלך? היא קטנה, לא? חכי שהיא תגדל, אז הדברים נעשים יותר מסובכים!'
מרגלית מנסה להסות את מיקי, אך מיקי ממשיכה: 'מה?! אני מבקשת ממך להפסיק לסתום לי את הפה!' מיקי פונה לנירי: 'בטח יש קבוצות מיוחדות לאימהות כמוה! אפשר לברר! בטח שם יעזרו לאלה יותר מאיתנו!' מיקי מסתכלת על אלה 'את לא עברת ראיון קבלה לקבוצה הזאת? לא סיפרת לנירי?!' …"
 
 
 
– המשך יבוא –

סוף סוף יבינו

אחת הפנטזיות הרווחות בקרב אימהות ואבות היא שיום יבוא, והילדים שלהם "סוף סוף יבינו":
כמה התאמצנו בשבילם,
כמה נתנו,
כמה השקענו,
כמה ויתרנו,
כמה זה היה קשה לפעמים,
וכמה זה היה גם כיף,
וכמה וכמה וכמה..
 
גם אצלי עולה המחשבה ה"פולנית"-אך-טבעית הזו, בכל פעם ש..  – יש אינספור דוגמאות, לא בעיה ללקט. כמעט כל רגע יכול להיות רגע כזה.
 
הפנטזיה ההורית הזו מתחדדת כאשר הילדים עומדים להיהפך להורים בעצמם. לא מעט מהאימהות שבדרך-לסבתאות, שאותן ראיינתי, דיברו על כך שזה מתקרב:
כאשר הבת תהיה אמא בעצמה, היא סוף סוף תבין.
"ולמה חשובה לך ההבנה שלה?" – שאלתי.
 
חלק מהאימהות דברו על הכרת התודה. על ההערכה. על הסליחה. על הלמידה.
אבל אמא אחת סיפקה לי את התשובה שממש הסעירה אותי. היא דברה על אהבה:

"אני שמחה שבתי הפכה לאמא, לא בגלל שאני צריכה שהיא תבין כמה זה קשה ותובעני, באמת שלא, ובטח לא בשביל שהיא תבין שגם אני רוצה זמן לעצמי… אני רוצה שלילך סופסוף תבין מהי המשמעות של להיות אמא, מבחינת האהבה. אני חושבת שהילדים לא יודעים כמה שאנחנו אוהבות אותם.."
("הולדת סבתא", עמ' 297)
 
במילים אחרות,
אותה אמא ידעה, שרק כאשר בתה תהיה לאם, היא תבין כמה שאמא שלה אוהבת אותה.
רק הורה יכול להבין כמה שהוריו אהבו אותו. זו אהבה שאין שניה לה.
 
 

**********************************************************

מהם הנושאים והקונפליקטים המרכזיים שמעסיקים אימהות לנשים בהיריון, סבתות טריות וסבתות ותיקות? 

על נשיות, אימהות, יחסים עם הבת או הכלה, זהות, סבתאות ועוד – אשמח לספר, אם תזמינו אותי להרצאה או לקבוצת נשים (אימהות צעירות או ותיקות, סבתות). אפשר לשלוח אלי מייל דרך האתר או להתקשר

0522-747009. להשתמע, ענת.

 

זיכרונות אהבה מפסח

אחת הנשים הקשישות שראיינתי ספרה לי על חייה בבן שמן בשנים שלפני קום המדינה.
אחד הדברים שתפס את תשומת לבי וגם את מחשבותי אחר כך היה, שלדבריה, בני הנוער – רבים מביניהם נסו מאימת המלחמה ועלו ארצה –  לא סיפרו על הבית שממנו באו. וגם אף אחד לא שאל אותם.
וכך נשענה חברת הילדים על הכאן ועכשיו, וביחד בראו את דמות הצבר, החקלאי, העצמאי, ופיתחו זהות נפרדת ממסורת המשפחה ומאורחות חייה.
 
אולי גם היו מקרים אחרים שם, אינני יודעת,
אבל החוויה האישית ששמעתי עוררה בי עצב רב –
על קטיעת החיים, על טלטול הזהות עד שתתפרק ממרכיביה ותפנה מקום לאחרים שבאו מבחוץ, ובמיוחד, על אובדן (או הסתרת) שק גדול של זיכרונות.
 
כשחג הפסח מתקרב, אני נהנית להתרפק על זיכרונות מבית סבתא; נוסח השירה של שירי החג (עם השינויים המצחיקים שאנחנו, הילדים, הוספנו), האוכל המיוחד (מצה בריי עם סוכר מפוזר מלמעלה), מערכת הכלים לחג הפסח (הייתה ביניהם כוס קטנה וחמודה שבכל שנה שמחתי לקראתה מחדש), ובעיקר, החיבוק של סבתא שפתחה את הדלת לקראתנו, כשברקע ריח מרק העוף נישא באוויר, ועל הפסנתר עמדו קופסאות של מצות ראשון לציון ובקבוקי תירוש.
 
היום הפסח נראה אחרת. דברים רבים השתנו, המשפחה התרחבה, יצרנו מסורות משל עצמנו, בהתאם לטעמנו ולאמונותנו.
אבל כשמגיע פסח והזיכרונות עולים, אני נזכרת בעצמי, בילדה שהייתי, באדם שאני, בכל מה שהיה בי לפני כל מה שאלמד ואדע בשנים שיבואו. אין לזה תחליף.
 
 
 

כשסבתא נפטרה

הנסיעה לחיפה. משפחה שלמה דחוסה באוטו נוסעת לבית-הקברות שמשקיף אל הים, ולא רוצה להגיע. אמא יושבת לידי, מאחור, כאילו היתה אחד הילדים. הצער שלנו עומד במכונית ומקשה על הנשימה. כשאני רואה אותה, אני רואה גם את עצמי. שתינו שותפות לסיוט. הדרך קצרה מדי. אנחנו עוצרים בכפר ויתקין, כמו אנשים רגילים שעוצרים למנוחה על אם הדרך. אני יוצאת מהאוטו ומרגישה את הקור מצליף בלחיי ומייבש את דמעותי. ראשי כואב, אני יודעת, אבל לא מרגישה שום דבר.
כולם נאספים בבית-הקברות, מצטופפים, מדברים בלחישות. מדי פעם מציצים אל הים, מתנתקים לרגע מפחד המוות ששורה על המקום. זוגות זוגות הם ניגשים אלי, נושקים בעדינות את ראשי, מביטים בי בעיניים מרחמות. אני כמו כלת השמחה, כולם מסתכלים עלי ויוצרים סביבי מעגלים, 'את תתגברי, את תהיי בסדר', הם אומרים לי, הילדה, ואז שואלים אותי בדאגה, 'אבל מה יהיה עם אמא? איך היא תתרומם?'
אני מסתכלת עלייך, אמא, שאיבדת את השריון, לא יודעת להחליט מה את יותר, יותר גדולה או יותר קטנה? אמא שלי, בת שאיבדה את אימה. אני מתבוננת בידיך ומדמיינת אותן קטנות, ילדותיות, אוחזות בידה של אמא שלך, סבתא שלי. והנה, הידיים גדלות, הצפורנים מתעצבות, אישה צעירה מחזיקה בידה של אימה המזדקנת, וכמו בסרט רץ, השנים חולפות והידיים אוחזות כל הזמן, ולפתע, ברגע מהיר אחד, הן ניתקות. אני מביטה באמא שלי, פונה מעל הקבר הטרי, עיניה מחפשות במה לאחוז, במה להיאחז.
סוף סוף קיבלתי את אמא שלי לעצמי.
 
(מתוך: "הולדת סבתא")