לדבר עם אימהות על האימהות שלהן

תינוק חדש הגיע לעולם. במשך תשעה חודשים חיכו לו, דיברו עליו, חלמו בשבילו, הכינו לו.
הגעתו למשפחה מעוררת רגשות עזים של שמחה, אבל לא רק. לפעמים יש מבוכה, בלבול, חששות וקשיים.
הולדת תינוק משנה את החיים של הרבה אנשים. בראש ובראשונה, של ההורים, שמתמודדים עם התפקיד החדש ושואלים את עצמם (לאו דווקא באופן מודע) שאלות שקשורות במשמעות השינוי:
מה זה בשבילי להיות הורה? איזה הורה אני רוצה ויכול להיות? מה מפחיד אותי וכיצד אתמודד? ומה עם הזוגיות? והקריירה?
אתם יודעים.
 
גם חייה של הסבתא משתנים. ככל שהקרבה הפיסית והרגשית למשפחה החדשה (או לבת/לבן) גדולה יותר, כך גדול גם השינוי.
הסבתא, שלא נשאלה אם היא רוצה בתפקיד החדש, ואם כן – אז מתי? –  מתמודדת גם היא עם סט של שאלות:
מה זה בשבילי להיות סבתא? איזו סבתא אני רוצה ויכולה להיות? מה מפחיד אותי וכיצד אתמודד? ומה עם הזוגיות? והקריירה?
אותו דבר.
 
מעבר למחשבות ולהתבוננות פנימה, שקשורים בהרחבת הזהות העצמית, מתחוללים שינויים במערך המשפחתי. השינויים מתבטא בדברים "קטנים" כ"גדולים", כמו – שעת ארוחת הערב המשפחתית, להדליק או לא מזגן, איפה עושים את החג, ויחסים במשפחה, שהרי מרגע הלידה לכל אחד תפקיד נוסף, ובין בני המשפחה נוצרים יחסי זיקה שלא היו קודם (למשל, האחות הופכת לדודה, החמות – לסבתא של בני וכיוב').
משיחות רבות שערכתי עם משפחות אחרי לידה, הבנתי שהשתנות היחסים במשפחה הם, אולי, הגורם מספר אחת לקונפליקטים בין סבתא לכלה / לבת / לבן, ופעמים רבות, כך נדמה לי, הקונפליקטים קשורים במערכת ציפיות לא תואמת: לכל "בעלי התפקידים" יש מערכת ציפיות, הן לגבי מהות התפקידים כולם (מה אני חושבת שאמא/סבתא צריכה לעשות? מה צריכה להיות תדירות המפגשים? ומה טיבם?), והן לגבי "גזרת" התפקיד (מה מותר לסבתא לעשות, ומה רק לאמא? מי קובע במצבים מסוימים?)
במצבים בהם יש תפיסה שונה לגבי ההתנהגות הרצויה מכל אחד, נוצרים חיכוכים.
אבל בהרבה משפחות לא מדברים על זה. לפעמים זה בגלל שהפרסונות המעורבות חסרות את היכולת להקשיב או להביע, ואולי – בגלל שהן חסרות את ההבנה לגבי מקור הכעס / המרמור שמרגישות.
 
לא מזמן הוזמנתי לקבוצת אימהות צעירות – מסגרת בלתי פורמלית שיצרו לעצמן נשים, שנפגשות אחת לכמה שבועות, כל פעם בסלון ביתה של אחת מהן, כדי לדבר.
בהתחלה הופתעתי מההזמנה – מאז שפרסמתי את "הולדת סבתא", הוזמנתי לא מעט לפורומים של סבתות – כדי לדבר על מה שאני מכנה, "הנושאים והקונפליקטים המרכזיים שמעסיקים אימהות לנשים בהיריון, סבתות טריות וסבתות ותיקות". במפגשים אלה אני מציגה את הנושאים הללו וכמעט תמיד מתפתח דיון, ובו מספרות הסבתות על חוויותיהן ומגיבות זו לסיפוריה של האחרת. השיחה האישית במסגרת קבוצתית מאפשרת התבוננות רחבה ומורכבת על המצב, כזו שמאפשרת זוויות ראיה חדשות ומזמינה דרכי פעולה אלטרנטיביות.
במהלך הפגישה עם האימהות הצעירות התחלתי להרגיש כמה ערך יש למפגש שכזה. אימהות צעירות – וכאן אני מכלילה – עסוקות מאוד בילדים, באמא ובחמות. האימהות, שהשתלטה על רוב שעות היום (והלילה) מפעילה משקפת שדרכה הן מסתכלות על העולם ועל היחסים עם הסובבים איתן, וכך יוצא, שאנשים שלא מתפעלים מספיק מהילדים או לא מתענינים בהם, אימהות שלא מבינות אותן או לא מציעות עזרה – כל אלה עולים על המוקד ומעסיקים את המחשבות.
מנקודת המבט הטריה הזו, האימהית-הצעירה, שעדיין בונה את עצמה בזהירות ובהתרגשות רבה, עלולה האם למצוא את עצמה במריבות מיותרות, בקצרים בהבנה או בתקשורת עם מי, שבאותה תקופה יכולה לשמש בת ברית.
 
במפגש, שארך כשעתיים וחצי, דיברנו על האימהות שלהן. סיפרתי להן מה שמעתי מאותן סבתות טריות על החוויה שלהן, והן ניסו לבדוק מה מתוך זה קשור, אולי, לחוויה של האם והחמות. חלקן סיפרו מה מציק ומה מעיק בתקופה זו ביחסים, וביחד חשבנו איך עוד אפשר לתפוס את המצב – אולי אחת מהדרכים הללו מתאימה לזו של אמא?
במשך הזמן, כך הרגשתי במהלך המפגש, השרירים התרפו. את הכעס או העלבון החליפה סקרנות: למה החמות אמרה את שאמרה? ולמה אמא מתנהגת בניגוד לציפיותי? ולמה אני הגבתי כפי שהגבתי?
 
יש משהו בחוויה האימהית שיוצר דבק בין אימהות באשר הן אימהות. הרחבת המכנה המשותף בין אימהות יכול ליצור קרבה, ועזרה ותמיכה. בפעמים שזה לא קורה, מתפספסת הזדמנות למשהו חשוב ומיוחד. מניסיוני, אם יש רצון להבין ואם יש רצון להתקרב – זה אפשרי.
 

 

 

*************************************************************************************

 

 

"הולדת סבתא": מפגש לאימהות צעירות

 

  • "בלילה האחרון לקחתי כדור שינה, כי לא יכולתי לשאת עוד לבד את כל הפחדים.."
  • "תראי, גם אם הבת שלך גדלה והופכת לאם, את תמיד נשארת אמא שלה. זה לא משתנה. מבחינתך הכול נשאר אותו דבר.. אבל מבחינתה דברים כן משתנים.. המקום שיש לה בשבילי ילך ויקטן.."
  • "אולי כשהבת שלי תהיה אמא, היא תלמד משהו שאף פעם לא תפסה.. כשהיא תרגיש כמה שאמא אוהבת את ילדיה, היא סוף סוף תבין כמה אני אוהבת אותה.."

 

מה מרגישה אם, שבתה הופכת לאם?

על מה היא חושבת?

אילו זיכרונות מתעוררים בה?

מה מדאיג אותה?

על מה היא חולמת?

איזו מן סבתא היא רוצה להיות?

האם היא בכלל רוצה להיות סבתא?

 

חמושה בשאלות אלה, יצאתי למחקר, שבמהלכו פגשתי אימהות לנשים בהיריון או סבתות טריות –

לשיחה אינטימית. הדברים שהן סיפרו לי היוו את הבסיס לספרי, "הולדת סבתא" (בבל).

להיות סבתא הוא אחד התפקידים רבי המשמעות בחייה של אשה, ולרוב הוא מזוהה עם שמחה. יחד עם זאת, הסבתאות אינה תמיד קלה ו'חלקה', ובצד ההתרגשות יש גם בלבול, התלבטות ומתח, אשר עולים על פני השטח בעקבות דילמות, קונפליקטים ואירועים שונים שמתרחשים סביב השינויים במשפחה ובזהות האישית.

 

אני מזמינה אתכן למפגש אימהות, שבו ננסה להיכנס לעולמן של האימהות שלנו – הסבתות.

במפגש אספר לכן מה שמעתי מהאימהות, ותהיה גם לכן הזדמנות לשתף, להתייעץ ולחשוב ביחד על מה שמעסיק אתכן לגבי אִמהוֹתיכן.

אני מאמינה בכל לבי, שהבנת נקודת המבט הסבתאית עשויה לפתוח ערוצי תקשורת חדשים, ואף לשפר את הקשר שבין אם לבת שגם היא אם.

 

אפשר ליצור אתי קשר דרך האתר, או בטלפון: 0522-747009

להשתמע!

ענת.

מודעות פרסומת

לדבר עם קשישים על העתיד

כשהתחלתי לבנות את הקונצפט לראיונות הקשישים, התעניינתי בשלושה היבטים של חייהם: העבר, ההווה והעתיד.

למה רציתי לשמוע על העבר?

ראשית, מתוך סקרנות עצומה וכבוד לסיפור חייו של אדם – לדרך שעבר, לבחירות שבחר ולהתמודדויות שנקרו על דרכו. סקרן אותי לגלות מה היו המשאבים שעמדו לרשותו, ואילו משאבים פיתח. עניין אותי לדעת מי השפיע על חייו, ובאיזה אופן, ואילו דברים (אירועים / אנשים) נחרתו בזיכרונו עד כדי כך, שהפכו לחלק מהזהות שלו.
מעבר לסיפור החיים הפרטי, הזיכרונות של קשישים כבני שמונים משקפים גם תהליכים רחבים בהיסטוריה ובתרבות העולמית, ומלמדים הרבה יותר מכל ספר לימוד שקראתי בבית הספר.
 
היה לי חשוב גם לשמוע על ההווה. מצב הזקנים במדינה, כידוע לכולנו, אינו פשוט. חוסר הכבוד אליהם וחוסר ההערכה כלפי התרומה שלהם מתבטאים בעובדה שלא "סופרים" אותם – הם אנשים שלא רק עורם שקוף, אלא כל הוויתם. (אולי זה עניין של גיל של אומה – אולי רק אומות עם היסטוריה מפוארת יודעות לתת כבוד לזקנים, בעוד אצלנו עדיין מרוכזים בבניית ההווה ובתכנון של העתיד? אולי.)
רציתי לתווך בין הזקנים לבין האחרים, שיספרו להם – איך מרגיש אדם זקן? מה מעסיק את מחשבותיו? מה הוא חושב על הדור הצעיר? על המדינה?
היה לי חשוב לספר איך הם חיים – האם הם בקשר עם אנשים אחרים, או מבודדים? האם יש להם די כסף כדי למלא את צרכיהם, או שמא, עליהם להצטמצם?. ואיך מצבם הבריאותי משפיע על כל אלה?
שמחתי לפגוש את הפנסיונרים שנהנים מהחיים, שמפרגנים לעצמם חופשות ולימודים וקוצרים את פרות עמלם, ולעומתם, נקרע לי הלב לפגוש את אלה, שסופרים שֶקֶל לשקל, ונאלצים להסתפק במינימום. איזו מדינה..
 
תמונת העתיד של הקשישים סקרנה ואף הפחידה אותי. הרגשתי, שלשאול אותם על המוות – זו שאלה מתגרה –מה, אני לא יודעת שעברם גדול מעתידם? שהמוות מחכה להם מעבר לפינה?
היה לי חשש, שזו שאלה פוגעת ואפילו חסרת רגישות, משום שהיא תפגיש את האנשים הללו עם החרדות העמוקות שלהם, ולכן עדיף להתעלם.
במשך הזמן הבנתי, שאולי מעל לכול – קשה לי לדבר איתם על המוות, כי עבורי זה נושא מפחיד, ולא בקלות אני מוכנה לפרוץ את מנגנוני ההגנה שלי..
 
אבל אי אפשר היה להתחמק מזה, ולכן נגשתי למשימה. הפתרון שמצאתי היה – לשאול שאלה כללית, על התכניות והתקוות לעתיד. אם עלה נושא המוות – היה זה רק מהכיוון שלהם, ואז הרגשתי, שאני יכולה להמשיך לשאול עוד. (אחרי זמן מה, כבר הרשיתי לעצמי להעלות את הנושא גם בצורה ישירה.)

חשוב לי לציין כאן, שעבורי היתה כאן למידה משמעותית: אפשר ואפשר לדבר עם קשישים על תכניות לעתיד, ולא לחשוב שבגילם רק המוות הוא התחנה הבאה. רבים מהם מלאים כרימון בחלומות ובדברים שעליהם עוד לעשות.

בקשר למוות, הבנתי שהקשישים שדיברו על המוות – לא עשו זאת מתוך פחד, אלא מתוך השלמה. כשהם דיברו, הרגשתי, שעבורם, בגילם – המוות נתפס באופן טבעי לגמרי. בגיל תשעים, לדבר על המוות, זה טבעי כמו שבגיל שלושים מדברים על הורות (או על בחירת קריירה וכאלה). אף אחד מהם לא דיבר על המוות מתוך פחד או מתוך אי נוחות. לא היה שם פחד בכלל, אם כבר, אז הייתה משאלה: למות ללא כאבים, בלי תלות בסביבה, למות בשינה.
פחד המוות, כך למדתי, נמצא בעיקר אצל הצעירים יותר. לא אדע מאיזה גיל מוחלף הפחד בהשלמה, אבל מרגש לגלות שגם כאן הטבע חכם, ומכין אותנו להתמודדות עם השלב ההתפתחותי הנוכחי – הבא. ואם מסתכלים על זה מנקודת מבט טבעית, מאוד הגיוני שעבור הצעירים – המוות רחוק ומאיים, שכן יש עוד הרבה מה לעשות. 
 
שמתי לב, שכשדיברו אתי על המוות מעֶמדה טבעית, נרגעתי גם אני, ויכולתי לקבל אותו בהשלמה – בתנאי שיגיע רק כשאזדקן…
 
בפוסט הבא אציג כמה תכניות-לעתיד של קשישים – בקשר למוות, ובכלל.
שבת שלום J
 
 

מה זה נותן לי: לדבר עם אדם זקן

בכל שבוע אני פוגשת אדם מבוגר לשיחה. אני פוגשת זקנים ומדברת איתם על החיים שלהם, על החיים. כמעט 120 ריאיונות כאלה כבר ערכתי, ואני עוצרת לרגע, לחשוב:
מה נותן לי הקשר עם הזקנים? מדוע אני ששה לקראת הפגישה איתם מדי שבוע, מצפה למוצא פיהם. מדוע – כמעט תמיד – אני יוצאת משם מחוזקת. שמחה יותר. נמרצת.
 
התשובה הראשונה שעולה בדעתי: פרופורציה. והרי זה ברור, כאשר שוטחים חיים שלמים ומביטים בהם, מבינים שכל האירועים – גדולים וקטנים – הם איים על פני זרם החיים, עוד משהו שקרה והשפעתו נספגה בתולדות העתיד. גם הדברים הקשים, הטראומתיים, היו וחלפו. ההבנה הזו, שיש תקופות קשות, איומות, מלחיצות – והן עוברות – היא הבנה חשובה. כשאתה במשבר או בצרה, קל לך לעבור אותם, אם הפנמת את הידיעה שקשורה בניסיון האישי, שגם זה יעבור. וגם ההשלכות. הדברים הקשים משאירים חותם, אין ספק. טפשי לומר שלא. אבל גם ההשלכות הופכות להיות גוון – ועל האדם לבחור: כמה ישתלט גוון זה על הגוונים האחרים שבחייו.
מרגע שהבנתי זאת, אני מדברת לעצמי בתקופות קשות, ונזכרת: גם זה יעבור.
לפעמים אני אפילו מספרת להם על דבר שמציק לי. הדרך שבה הם שומעים את דברי בעניין (גם להם מעניין להכנס לראשו של אדם צעיר יותר), והתגובה המנחמת שתבוא אחר כך נותנת לי חיזוק. פרופורציה.
 
מדוע עוד?
אני נהנית לראות אנשים זקנים בזמן שהם חושבים. אני אוהבת להסתכל עליהם כשהם מתעמקים בזיכרונות מהעבר, דגים משם רגשות, מחשבות, חיים מחדש את הרגעים הללו. הם מביטים בסרט של חייהם, ואני שותפה לרגע. אולי המפעילה. הם מספרים לי סודות שאינם לציטוט – וזה רגע של הבעת אמון ושל שחרור גדול. בשיחות איתם, אני מרגישה חלק מהטבע, ממעגל החיים. אני קשורה למשהו שגדול ממני, שקרוב אלי אבל גם רחוק. הזקנה תגיע, ואין לנו שליטה על כך. זה כיוון ההתפתחות. ואחר כך, המוות. בלתי נמנע. מעבר לפינה. כשאנחנו צעירים, סיבת המוות שלנו אינה ידועה – וגם לא הגיל. כשזקנים, המוות הוא אירוע וודאי שיתרחש בשנים הקרובות.
 
כולנו נזדקן, יש לקוות. הם כבר שם. וכמה שאדבר איתם על הזקנה, אני לא באמת יכולה להבין את המצב הזה. הזקנה אינה דומה לשום דבר אחר. זה עולם אחר. זו חוויה כוללת, שמכילה את הגוף שהשתנה ואת המראה, את המעמד החברתי, הכלכלי והמשפחתי. הזהות העצמית משתנה. צריך ללמוד איך להתמודד במצבים חדשים (חולי, בדידות, ריחוק, תלות, שעמום). גם לנהל חיים מלאים בעשייה צריך לדעת איך, במסגרת הכוחות והתקציב.
נדמה לי, שהמרכיב הזה בזהות – להיות זקן – עומד לפני כל מרכיב אחר בעיני הסובבים: מקצוע, עדה ואפילו מין – לך תסביר להם שאתה מרגיש אחרת.
 
לסקירת החיים בגיל השלישי יש ערך של סגירת מעגל. בצעירותנו, אנחנו עסוקים מאוד בתכנון העתיד. לזקנים יש את הנחת לחשוב בשקט. להבין. ללמוד. לגלות את הקשר בין עבר-הווה ועתיד. בשביל מה? פחות בשביל התכנון להמשך, ויותר בשביל לסקור את תולדותנו, ולסכם. לתפוס את המשמעות: בשביל מה היה שווה כל זה?
 
האם באמת אפשר ללמוד מניסיונם של אחרים? האם אפשר ללמוד מחוויות של אחרים, שכבר מזמן הסתיימו?
אני חושבת שאפשר ללמוד הרבה – דרך התבוננות פנימה. והכוונה: כשאני מקשיבה לסיפור ולתובנות שעולות ממנו בצד המספר, הדבר מעורר בי מחשבות רפלקטיביות: איך זה יכול להיות קשור אלי? מה דומה ומה שונה בין החיים שלו ושלי? מה אני יכולה לאמץ, ומה לדחות? מדוע מגיע המסר הזה אלי, בעת הזאת?
 
 
יותר ויותר אני מרגישה:
הקשר בין הדורות ובמיוחד האינטראקציה המילולית – שיחה, החלפת דיעות וסיפורים – מוסיף לכל צד ונותן לו משהו שלא היה קבל באף דרך אחרת.
אני שמחה על הבחירות שעשיתי: לכתוב את הטור ("הגמלאים" בידיעות השרון) ואת ספר הזיכרונות מאמא ("מאה אמהות, מאה זיכרונות").
 
 
 
 
 

סבתאות בנתק – סבתא וירטואלית (2)

 
בפוסט הקודם בנושא סיפרתי על אחת האימהות – סבתות שבנתק מהבנות/הנכדים שלהן, שאיתן דיברתי לצורך כתיבת "הולדת סבתא". גם הפעם אני מבקשת להציג פסיק מעולמה של סבתא-אם כזאת.
 
נ' לא בקשר עם בתה מזה מספר שנים. עובדת הנתק מלווה אותה כל הזמן, אבל כמו בתהליך של אֶבֶל, בשנה הראשונה היא חשבה על זה כל הזמן, ואחר כך זה התרחק לאט לאט והיא המשיכה בחייה ובנתה לעצמה חיים חדשים.
וכמו באֶבֶל, בכל פעם שצץ משהו שמזכיר לה את הבת או את הנתק  – היא מתרגשת ומתעצבת.
כאשר נודע לה שבתה בהיריון, עלו מחדש כל הרגשות הקשים והציפו אותה.
ואחר כך התחילו המחשבות: איך תנהג לו בתה תרגיש פתאום שהיא זקוקה לאמא, ותבקש לחדש את הקשר ביניהן? האם תקבל אותה בחזרה? האם תרשה לעצמה למוטט את חומת ההגנות שבנתה במשך השנים?
שאלה קשה –
הלוא אם תחזור להיות בקשר עם בתה, ותכיר גם את הנכד, ותבנה איתו מערכת יחסים –  יש סיכון שבקונפליקט הבא עם הבת, תחליט זו האחרונה שוב להתרחק, ואז תאבד נ' גם את הקשר עם הנכד. אובדן כפול. פחד כפול. סיכון כפול.
הנתק גרם לכך שביחסים בין נ' לבתה נשבר האמון. לנ' אין יותר את הידיעה המוחלטת, ש"היא (הבת) תהיה שם בשבילה".
האם נ' היא לתמיד עבור בתה?
 
ובכלל,
האם תמיד תקבל אֵם את ילדיה – אחרי שהתרחקו ממנה?
האִם בכל מצב?
 
 
 
 
 

סבתא וירטואלית (1)

"נולדה לי נכדה, אז אני סבתא! בצורה וירטואלית, יש לי ילדה, יש לי נכדה.."
 
כך אמרה לי ש', כשראיינתי אותה במסגרת המחקר שערכתי לצורך כתיבת "הולדת סבתא".
הביטוי "סבתא וירטואלית" לא מתאר את היותה סבתא מודרנית, שמחוברת לאינטרנט, ומתקשרת עם ילדיה ונכדיה שגרים באוסטרליה במסנג'ר, אלא את העולם הבדיוני לכאורה שבו היא חיה, לפיו היא אמא וסבתא,
שכן במציאות, בתה של ש' ניתקה את הקשר עימה לפני מספר שנים, ועתה היא עומדת ללדת.
 
נתק במשפחה עלול לקרות בין הורים לבת או לבן, בין אמא לבת, בין אחים, בין כלה להורי בעלה ז"ל – ויש עוד כמה אפשרויות, תלוי בסיפור המשפחתי המסובך. אני לא יודעת מה מימדי התופעה בישראל, אבל מנחשת שמדובר בעשרות אלפי משפחות שיש בהן נתק.
בנוסף, יש הרבה משפחות שבהן אמנם לא הוכרז על "נתק", אבל ההתנהגות ההמנעותית (בין אם ישירה או פסיבית-אגרסיבית) מראה שלאורך הציר "קרבה – נתק", משפחות אלה בהחלט קרובות לקוטב האחרון.
 
בסיפורה של ש', הבת בחרה לנתק את היחסים, בעוד שבמשפחות אחרות ההורה הוא זה שבחר להתרחק (כאן אני מנחשת, שברוב המקרים זו לא בחירת ההורים. יחד עם זאת, לא מעטים בנים או בנות שבחרו להתרחק יאשימו את ההורים, ויאמרו שלא השאירו בידם ברירה).
בכל מקרה, אין לי כוונה לשפוט כאן אף צד או להביע עמדה: יש להכיר את הסיפור המשפחתי לפני שאפשר לומר משהו על הבחירה של הצד שהתנתק.
 
***
כשהורים נמצאים בנתק מילדיהם, הקושי שלהם יכול להיות עצום. גם הכעס, הבושה, האשמה.
כשלילדים הללו יש ילדים – נוצר מצב שלסבתא ולסבא יש נכדים, שאותם אינם פוגשים בגלל הנתק מההורים.
 
אני רוצה לספר על שתי סבתות – בנתק שפגשתי (בשני פוסטים נפרדים), ולהעביר משהו מהחוויה של סבתא שלא יכולה להיות בקשר עם נכדיה.
 
ש', ה"סבתא הוירטואלית" סיפרה לי על הקושי / הצורך שלה לספר לעולם מה הוביל ל"מצב", שכן היא תמיד מרגישה שאנשים מסתכלים עליה בחשדנות (ואני חשבתי לעצמי, זה באמת נורא מסקרן. בכלל, מפגש עם אישה במצב כזה מעורר המון שאלות, וגם האשמות ואפילו כעס. אחר כך חשבתי לעצמי, שהמקור לרגשות השליליים שהיא עלולה לעורר, קשור בכך שהיא מסמלת את אחד החרדות העמוקים ביותר של כל הורה – שילדיו ימאסו בו או יוותרו עליו. אפשר לחשוב על מצבים הוריים רבים, שבהם ההורים בוחרים לעשות ויתורים, בגלל האיום של התרחקות על גווניה השונים).
 
כשביקשתי מש' לספר איך היא מרגישה ביחס לעובדה שבתה בהיריון, היא אמרה דבר מעניין;
מצד אחד, מפרספקטיבה של מאבק (כך היא ראתה את המצב), הולדת הנכד כביכול מחזקת את הבת, שכן יש לה "עוד נשק" נגד אימה. מובלעת כאן ההנחה, שקשר בין סבתא לנכד הוא צורך של הסבתא בעיקר, ופחות – של האם ושל הילד.
מצד שני, ש' הרגישה "דגדוג של אושר", "משהו להיאחז בו", מאחר שראתה בשינוי המתקרב פתח לפיוס, שכן אולי היותה של הבת אם בעצמה תגרום לה "סוף סוף להבין" את אמה, ותעורר בה את הצורך להיות איתה בקשר.
למעשה, ש' החליטה, שלו תבקש בתה לחדש איתה את הקשר, היא תאפשר זאת.
 
הנה קטע מ"הולדת סבתא" בו מדברת אלה, שנמצאת בנתק מבתה, עם הנשים בקבוצה (הספר מתאר מפגשים של קבוצת סבתות טריות וסבתות לעתיד):
 
"..כל הזמן היתה לי תקווה שהיא תחזור אלי, שהיא תבין שדי, שהיא צריכה אמא, שהיא מתגעגעת אלי. ואני כל הזמן התנהגתי כאילו שהיא תכף חוזרת, לא החלפתי את המנעולים בדלת אפילו שפרצו לי פעמיים לדירה, רק כדי שהיא תוכל להיכנס. אני לא נוסעת לחופשות, גם לא בארץ, תמיד עם טלפון פתוח, שאני רק אהיה זמינה בשבילה..'
מיקי: 'אני לא מכירה ילדים כאלה, זו ממש התעללות, מה שהיא עושה לך!'
מרגלית: 'אני מופתעת ולא מופתעת, לכל משפחה יש את השלדים שלה בארון.'
מיקי: 'אבל כאלה?!'
רותי לאלה: 'איך היית מגיבה אם היא היתה רוצה להתפייס?'
אלה: 'הייתי מקבלת אותה! בוודאי! היא הילדה שלי, אפילו שהיא פוגעת בי כל כך. אני תמיד אהיה האמא שלה, כמו שתמיד אמרתי לה כשהיתה ילדה 'אני אמא שלך ואני אוהבת אותך אפילו אם אני כועסת עלייך'.'
מיקי: 'ככה פשוט? אחרי כל מה שהיא עשתה לך?'
אלה: 'כן, ככה פשוט. את לא היית מקבלת את הבת שלך בחזרה?'
מיקי: 'אני לא יכולה לדעת, זה לא קרה לי.. קורה לפעמים שהיא כועסת עלי, קורה שאני עושה ועשיתי איתה שגיאות, אבל שהיא תתנהג אליי ככה? זה לא! אני גם לא הייתי נותנת לה להתנהג ככה אלי! שתיתן לי כבוד! אני אמא שלה! מה זה לעזוב פתאום את הבית ולשלוח מסרים דרך חברה? אני לא הייתי מקבלת התנהגות כזאת! אני מצפה מהבת שלי שתעריך את כל מה שעשיתי עבורה כל החיים! איזו כפיות טובה זו.'
מרגלית: 'מיקי! למה את נשמעת לי כאילו שאת מאשימה את אלה!'
מיקי: 'אני לא מאשימה, אבל.. אלה, תרשי לי לומר לך משהו?'
אלה מהנהנת בראשה, מביטה אל הרצפה.
מיקי: 'אני חושבת שלכל טנגו צריך שניים, ואני אסביר את עצמי: אם ילדה מתנהגת ככה לאמא שלה, זה אומר שמשהו קרה שם ביחסים ביניהן, וכל אחת תרמה למצב המיוחד הזה, כמובן שלא בכוונה. כל אחד עושה טעויות. אני חושבת שאם זה היה קורה לי, לא שאני יכולה לדמיין דבר כזה קורה לנו.. אבל לו זה היה קורה, הייתי חושבת טוב טוב מה עשיתי. וזה לא שלבת שלי אין ביקורת עלי, יש בקורת מדי פעם, אבל קודם כל הייתי שואלת את עצמי איפה טעיתי ואולי מנסה לתקן. אני מאמינה שאפשר לתקן יחסים!'
טובה: כל כך פשוט?'
אלה אומרת בציניות: 'בדיוק מה שרציתי! הגעתי לבית משפט ואני ניצבת מול השופטת מיקי. תודה רבה ל
!'
אנה מביטה בנירי ואז אומרת למיקי: 'צורת הדיבור שלך לא מקובלת עלי. את תוקעת את הסכין ומסובבת, קצת רחמנות! היא מביטה באלה ומדגימה כיצד יש לשאול: 'אלה, אני יכולה לשאול משהו?'
אלה מביטה אליה ואנה ממשיכה לדבר בקול רך: 'בטח חשבת כל השנים האלה מה קרה ביניכן.'
אלה: 'בטח שחשבתי! אין לילה שאני לא שוכבת במיטה ומנסה לחשוב מה קרה שם? מה עשיתי לה?! אני יודעת שלא הייתי אמא כל כך רעה, דאגתי לה כל כך, שמרתי עליה, גוננתי עליה מפני שדים ומפלצות.. את הנשמה שלי השקעתי בה, את כל הכסף שהיה לי, כל הכוחות, הכול בשבילה. לא היו לי חיים מלבדה!' קולה נחלש: 'גם היום אין לי חיים. אני מייסרת את עצמי שזה אולי בגלל שלא היה לה אבא, כי אני לא רציתי לחיות עם אבא שלה וגם לא להיות איתו בקשר. גם לא רציתי אף גבר אחר, תמיד דחיתי את כל המחזרים שלי, והיו לי הרבה מחזרים. עינב תמיד היתה מסתכלת בכזאת ערגה על ילדות ואבות.. זה צבט לי בלב, אבל בכל זאת לא רציתי, אי אפשר להתחתן רק בשביל הילדה! במקום אבא היה לנו שכן שהיה בשבילה כמו אבא.'
אורנה: 'ובדקת, אולי הוא עשה לה משהו ובגלל זה היא ברחה!?'
אלה: 'לא, לא.. זה בכלל לא הכיוון. בזה אני בטוחה, אני מכירה אותו כל כך הרבה שנים, אדם כזה בחיים לא ייגע בזבוב.. להפך, היא היתה כל כך מרופדת, היו לנו שכנים שהיו כמו משפחה, והיתה אורה, שהיתה החברה הכי טובה שלי עד שהתחתנה עם איזה מישהו והם גרים בחו"ל 20 שנה עוד מעט.. אבל כשהיא עוד חיה בארץ, היא פינקה אותה ושמרה עליה.. וגם אמא של אורה היתה כמו סבתא לעינב, רק שאחרי שאורה עזבה התנתק הקשר, גם שם היה סיפור לא פשוט, לא משנה.. אז חשבתי, שאולי כל הפרידות האלה שהיא עברה, כל החסכים.. אולי היא כועסת עלי..
אבל אז אני אומרת לעצמי שיש עוד אנשים שעוברים דברים כאלה וגם יותר גרועים והם לא מתנהגים ככה! גם לי היתה ילדות מאוד קשה! למה אמרתי 'גם' אני לא יודעת, אני לא חושבת שהיתה לה ילדות קשה.. היתה לה ילדות יחסית נורמלית, עם בית חם וחברים והיה לה מה ללבוש ולאכול..
היה לה הרבה יותר ממה שהיה לי, שאמא שלי מתה שהייתי בת 13 וכל החיים חיפשתי מישהי במקומה.. ובכל זאת יצאתי נורמלית, אני לא ירדתי מהפסים כמו הבת שלי! לא עשיתי שום דבר כזה קיצוני ולא פגעתי באף אחד!'
מיקי: 'צר לי על מה שאני הולכת להגיד, כי היא הבת שלך ואת אוהבת אותה, אבל יש ילדים כאלה! יש ילדים שנולדו רעים! יש ילדים כפויי טובה שחושבים רק על עצמם, יש ילדות שמקנאות באמא שלהן כמו שיש אימהות שמקנאות בילדות שלהן! אולי היא קנאה בך? את יותר יפה ממנה?' מיקי שואלת אבל מיד ממשיכה בקול רם 'לא תמיד האמא צריכה לחפש מה בהתנהגות או בחינוך שלה גרם להם להיות כאלה! אני בעבודה שלי בטלוויזיה פוגשת הרבה נשים מפורסמות ושומעת סיפורים וגם רואה לפעמים דברים שרואים רק מאחורי הקלעים ותאמינו לי, ראיתי הכול. יש אימהות שלא מפרגנות לבנות שלהן ויש בנות שמדברות על אמא שלהן.. השערות סומרות לי כשאני שומעת אותן, איזה חוסר כבוד, כמה מעט הערכה ואהבה. ואיך הן מדברות איתן בטלפון, בכזאת התנשאות! ואחר כך מסיימות את השיחה, מחייכות ועוברות הלאה. אבל אני עדיין לא מבינה למה ילדה שלכאורה הכול איתה היה בסדר פתאום תשתנה ותתנהג ככה לאמא שלה?! גם אני, אפילו שהיו לי כעסים על אמא שלי, כמו שיש לכל אחד על אמא שלו, בחיים לא הייתי מעלה על דעתי ככה להתנתק לשלוש שנים! את זה אני לא מקבלת!'
מיקי פונה לאלה: 'אולי קרה משהו ושכחת ממנו? אולי כן היה איזה אירוע, משהו שאמרת לה והיא נעלבה ממך, אולי יצאת עם גבר שלא התייחס אליה יפה? אולי היא יצאה עם מישהו שאת לא אהבת? על כאלה סיפורים אני שמעתי!'
אלה: 'לא יצאתי עם אף אחד. אמרתי לכן שאת כל המחזרים שהיו לי דחיתי, הייתי עסוקה רק בה. רק בה! ואת החבר שלה היא בכלל לא הכירה לי.'
מיקי: 'אז אולי זה העניין? את חנקת אותה!'
אלה, שנרגעה בינתיים, שוב פורצת בבכי.
נירי: 'אני מציעה שנרגיע את הרוחות, כמו שאלה אמרה קודם, היא לא עומדת כאן למשפט, ואני..'
מיקי מתפרצת: 'נירי, אני באמת חושבת שכאן את לא מבינה, בת כמה הבת שלך? היא קטנה, לא? חכי שהיא תגדל, אז הדברים נעשים יותר מסובכים!'
מרגלית מנסה להסות את מיקי, אך מיקי ממשיכה: 'מה?! אני מבקשת ממך להפסיק לסתום לי את הפה!' מיקי פונה לנירי: 'בטח יש קבוצות מיוחדות לאימהות כמוה! אפשר לברר! בטח שם יעזרו לאלה יותר מאיתנו!' מיקי מסתכלת על אלה 'את לא עברת ראיון קבלה לקבוצה הזאת? לא סיפרת לנירי?!' …"
 
 
 
– המשך יבוא –

על המיתוס לגבי אמא, ועל אמהות טובות ואמהות רעות

 

לפני כמה ימים הגיע לתיבת המייל שלי מכתב מאישה שקראה את ספרי, "מאה אמהות, מאה זיכרונות". במאמר מוסגר אומר, שבזכות העובדה שבשני ספרי מופיעה כתובת המייל שלי, אני מקבלת תגובות מדי שבוע – פעמים רבות התגובות נכתבו מיד עם סיום קריאת הספר – וזה דיאלוג שחשוב לי, שמעשיר אותי, ושמביא לי הרבה סיפוק.
המכתב האחרון שקיבלתי עורר בי התרגשות מיוחדת, והמון מחשבות. ביקשתי מהכותבת לפרסם חלקים ממנו, והיא הסכימה, "הדברים שכתבתי לך הם כבר שלך, מתנה ממני, כשם שהספר שלך היה מתנה שלך בשבילי".
אז הנה:
 
"אני בת קיבוץ בת 58. תמיד חיפשתי חום, אהבה ואינטימיות שלא היו לי מעולם. כנראה שבשל כך אני גם מחפשת כל חומר קריאה אפשרי בנושא יחסי הורות בכלל ויחסי אמהות -בנות בפרט, ומגלה עניין ביחסי אנוש על תעתועיהם ומורכבותם, כיון שמכל אלה לא היה לי דבר!   
חיי התנהלו על בסיס מכאניזציה, אוטומציה ,שיגרה וחולין שייבשו והמיתו כמעט כל חלקה טובה בקשר הרגשי שלי  – לעצמי? לאמי? לאבי? 
כילדה קטנה בקיבוץ, שנוהלה כל חייה על פי סיסטם אידיאולוגי קבוע מראש, מדויק ותמיד דורש טוב, נוצרה אצלי, כנראה, ושלא במתכוון, אסתטיקה רומנטית של אם ענקית, אוהבת, נותנת, מקריבה, ז'אן ד'ארק על ילדים ולא על צבא..
 
והנה, בספרך, מצאתי משהו אחר. זיכרונות קטנטנים, בנאליים, רגילים אפילו.. חלקם משעממים או מעומעמים, והאימהות שהם מציגים אינן יוצאות דופן – ואינן שונות במיוחד מזיכרונותי מאמי שלי, למרבה הפלא. בזיכרונות לא מככבת האם הענקית – אמא אדמה – שומרת האש, שאופה, מבשלת ומחבקת. אם שהיא מעין מדונה טובה..
אין זכר למיתוס שעליו גדלתי, או למה שחיפשתי תמיד לגבי איך אמא צריכה להיות! (האם כך נכון גם לגבי אימהות מהעיר או מהכפר, ולא מהקיבוץ?!)
איזו אכזבה!! איך אפשר שזה כך, ולא אחרת?!
 
והנה, עולם כמנהגו נוהג.
מסתבר, שהאימהות הענקיות חיות רק במיתוסים.

אבל לפתע  נשלף מהתנור הזיכרון יוצא הדופן, החריג מכל, ובעל אומץ הלב הגדול ביותר, כמרצע שיצא מהשק!! – הזיכרון  של אמירה(*) – זיכרון מצמרר, לאו דווקא באבחנות ובתכנים שלו, אלא כזיכרון שלא רלוונטי לספר עצמו, או לתכנים המתונים, הרכים והמפויסים שהקיפו אותו.. זיכרון אסור! תפוח לוהט, שאיננו קונבנציונאלי, הסתנן לפתע מבלי שהוזמן לקונצנזוס של הספר.. מצמרר עד שגורם להחסיר פעימה!
(*"בת חמש", מאת אמירה צרפתי, זיכרון קשה, שמתאר אמא שידעה  (?) שבתה הקטנה נאנסה, ולמרות זאת, התעלמה ואף הכחישה. "מאה אמהות, מאה זיכרונות" עמ' 53).

 .. וחשבתי לעצמי, מה פתאום יושב לו זיכרון כזה, שובר מסוכמות, בין כל הזיכרונות הנעימים, שקל – לכתוב אותם? כי אחרי שקוראים את הזיכרון הזה, ומשתהים קצת יותר מדקותיים, חשים באינטואיציה, שמאחורי חלק מהזיכרונות יושב חושך וגיא צלמוות. שמאחורי החיוך התם של הזיכרון שלפנינו מסתתרת המפלצת שהעיזה לחשוף אותה על כל מורכבותה באומץ לב..
רק ככה -!!- חשבתי, יש להתמודד עם מערכת היחסים שניהלנו כולנו/רובנו/ חלקנו..  בעבר הרחוק כקטנטנים עם הורינו!, אותם אלים דומיננטיים של בשר ודם, שעשו לנו את מה שעשו לא תמיד בידיעה ובמודעות, וחס וחלילה, גם לא מרוע לב. הענקים של פעם, שאמורים היו לאהוב אותנו באש ובמים הכזיבו אותנו…
 
אולי עכשיו טוב לי מעט יותר להמשיך ולקרוא את הספר שלך, ענת, בידיעה שאין חיה כזו: אין אם ענקית, מזינה, התומכת לעד בילדיה, אם מוסרית על מוות ויפה מכל..
ואני מרגישה תחושה של רווחה.. רווחה! ואולי אפילו פריצת דרך, בידיעה שניתן להתמודד, ולהעלות גם את האם הענקית והנוכחת או הנעדרת על כל תכולתה, על אי הצדק שבתוכה.
 
טוב להיחשף, טוב לחשוף את הדברים ולנהל איתם דו שיח הוגן ומפרה כשם שעשתה אמירה.
 
יופי של ספר. אני כבר קונה לאחי ולאחותי בני ה65 ומשהו."
 
****

 לפני שנתיים, כשהתחלתי לעבוד על הפרוייקט (הרבה לפני שזה הפך לספר, זה היה "פרוייקט"), חשבתי לעצמי, שלאסוף זיכרונות מאמא – זה נורא מעניין (אותי), ואני רוצה לעסוק בזה, אבל כמה כבר אוכל לחדש? הלוא על אימהות כתבו כל כך הרבה, חקרו מכל זווית. חששתי לגעת בנושא החשוב הזה, שהפך בנאלי..
היום אני חושבת שקריאת זיכרונות או ספרות (ולא תיאוריות) מעוררת את המחשבה הרפלקטיבית, האישית, דבר שמסייע לאדם לבדוק את הנרטיב שלו לגבי אימהות, ואף לשכלל אותו ולהתאים אותו למציאות, לערכים, לבחירות שהוא עושה.
 
המון דברים אפשר לקחת מהמכתב שלעיל – גם הוא, כמו כל תמונת זיכרון מהספר, מהווה מעין כתם רורשאך שבו יראה כל קורא את מה שהוא מחפש –
והנה מה שאני מצאתי:

פגישה עם סוגים שונים של אימהות ועם זיכרונות רבים מעוררת שאלות לגבי האימהות – מה זו אמא?

קריאה כזו מעוררת הבנה לגבי האימהות – שהיא מורכבת מרגעי שיא, אבל גם מהמון רגעים יומיומיים, בנאליים. זה נשמע אולי ברור ופשטני, אבל הבנה שכזו משחררת – הן את האימהות והן את הילדים והסביבה – מציפייה למשהו אחר, למשהו נשגב, שנדרש לעמוד בקריטריונים גבוהים שנושקים לאלוהות (כמו שכתבה לי הקוראת).

חשוב להיחשף לעדויות כאלה, ורצוי להרבה עדויות, מכל מיני דוברים (מגילאים, מתרבויות, ממינים, מתקופות שונות), שמעידים על כך וביחד מלמדים על האימהות האוניברסלית. על המהות.

זוה חשוב – למי שעומדת להיות אמא, למי שכבר אמא ומרגישה אשמות, ולמי שבמשך שנים נושא אכזבה מהאמא שהיתה לו. חשוב שלכולנו יהיו ציפיות ריאליות מאימהות.
(ר' http://www.notes.co.il/gur/56347.asp, מה שכתבה ענת גור בבלוג שלה ברשימות, לגבי חוסר אנושיות של נשים כלפי נשים).
 
אבל זה לא רק זה. חשוב בעיני להראות שיש גם אימהות "אחרות" – "רעות", "מזניחות" וכו' – בשכנות לאימהות ה"טובות", ה"מטפלות". מבלי שאכלול מקרים קיצוניים באמת, אני חושבת שבכל אם "נורמלית" מתקיימים החלקים האלה זה לצד זה. בכולנו יש את החלקים הללו – הטובים, הנשגבים, הרגילים, וגם הרעים, המתעללים, המזניחים.
כשקראתי את סיפור האונס, ועל האמא שבחרה להשתיק אותו, הייתי מזועזעת. הרגשתי עצב גדול. כך חשתי גם כשקראתי את הסיפורים על הבנים שיצאו מהארון – ועל איך שאמא שלהם, שתמיד הייתה טובה, חמה, תומכת – לא יכלה להיות כזאת בשבילם יותר. ויש עוד סיפורים כאלה, בספר ומחוצה לו.
קראתי, וחשבתי על האימהות הללו, שהחיים זימנו להן התמודדויות שהיו גדולות עליהן – הן מפאת אישיות כזו או אחרת, הן מפאת מצב משפחתי, פוליטי ואחר.

ויש עוד אימהות שהיו נוהגות כמו האם שהשתיקה את האונס או כמו אלה שלא קיבלו את הבן ההומו.
האם זה הופך אותן לאימהות "רעות"? האם הן מקרים קיצוניים, שתורמים לחיזוק דימוי האם הטובה – המיתית?
 
אמא שלנו היא יישות ראשונית כל כך עבורנו, וכמעט שאין לנו יכולת להתייחס אליה בצורה מורכבת. רובנו לא מכירים אותה על כוליותה, לכן אנחנו עושים ספליט. אמרו את זה קודם לפני, ואני רוצה לחזק.
אני חושבת שהחלקים ה"רעים" שעלו בזיכרונות הקשים משקפים את העובדה שקיימים חלקים כאלה אצל כל אחת. בתוך כל אמא שוכנים כל הצדדים, ה"טובים" וה"רעים". יש מקרים שמוציאים חלק כזה או אחר.
מאמא מיתית מצפים לנהוג כלביאה כדי לשמור על ילדיה. מה תעשה אם, שפוחדת פחד מוות מדמויות סמכות, וילדה מספר לה שהמורה העליבה אותו? האם בכל מצב מסוגלת האם להתעלות ולוותר על הערכים שלה, לשנות את אופייה..?
אולי יש מקרים שבהם היא רוצה, אבל לא יכולה.
נכון שהיא יכולה לפעול אחרת – שאבא ילך, למשל – אבל זו לא הנקודה. 

אמא היא, קודם כל, אדם, שלפעמים קשה לו להתמודד בהתאם לציפיות ילדיו, כמו שכתב תמיר שיצא מהארון, ואמא לא עמדה ולא עומדת לצדו: "אני מאמין שכואב לה, או לפחות שהיא הייתה רוצה שהמציאות המשפחתית תהיה טובה יותר. אני גם מאמין שהיא אוהבת אותי. אבל כנראה, לאמא שלי אין די כוחות. היא לא אחת שנלחמת. ביטויי הדחייה וההימנעות שלה ממני קיימים, רק מרוככים מאלה של אבי. נראה שגם היא מתקשה מאוד לקבל את אורח חיי. אולי בשל כך היא לא מוצאת את תעצומות הנפש שנדרשות ממנה כדי לפעול לטובתי" ("אמא-ברח-לי", שם, עמ' 188).
 

סוף סוף יבינו

אחת הפנטזיות הרווחות בקרב אימהות ואבות היא שיום יבוא, והילדים שלהם "סוף סוף יבינו":
כמה התאמצנו בשבילם,
כמה נתנו,
כמה השקענו,
כמה ויתרנו,
כמה זה היה קשה לפעמים,
וכמה זה היה גם כיף,
וכמה וכמה וכמה..
 
גם אצלי עולה המחשבה ה"פולנית"-אך-טבעית הזו, בכל פעם ש..  – יש אינספור דוגמאות, לא בעיה ללקט. כמעט כל רגע יכול להיות רגע כזה.
 
הפנטזיה ההורית הזו מתחדדת כאשר הילדים עומדים להיהפך להורים בעצמם. לא מעט מהאימהות שבדרך-לסבתאות, שאותן ראיינתי, דיברו על כך שזה מתקרב:
כאשר הבת תהיה אמא בעצמה, היא סוף סוף תבין.
"ולמה חשובה לך ההבנה שלה?" – שאלתי.
 
חלק מהאימהות דברו על הכרת התודה. על ההערכה. על הסליחה. על הלמידה.
אבל אמא אחת סיפקה לי את התשובה שממש הסעירה אותי. היא דברה על אהבה:

"אני שמחה שבתי הפכה לאמא, לא בגלל שאני צריכה שהיא תבין כמה זה קשה ותובעני, באמת שלא, ובטח לא בשביל שהיא תבין שגם אני רוצה זמן לעצמי… אני רוצה שלילך סופסוף תבין מהי המשמעות של להיות אמא, מבחינת האהבה. אני חושבת שהילדים לא יודעים כמה שאנחנו אוהבות אותם.."
("הולדת סבתא", עמ' 297)
 
במילים אחרות,
אותה אמא ידעה, שרק כאשר בתה תהיה לאם, היא תבין כמה שאמא שלה אוהבת אותה.
רק הורה יכול להבין כמה שהוריו אהבו אותו. זו אהבה שאין שניה לה.
 
 

**********************************************************

מהם הנושאים והקונפליקטים המרכזיים שמעסיקים אימהות לנשים בהיריון, סבתות טריות וסבתות ותיקות? 

על נשיות, אימהות, יחסים עם הבת או הכלה, זהות, סבתאות ועוד – אשמח לספר, אם תזמינו אותי להרצאה או לקבוצת נשים (אימהות צעירות או ותיקות, סבתות). אפשר לשלוח אלי מייל דרך האתר או להתקשר

0522-747009. להשתמע, ענת.

 

"שם במערכה נפשי אפח, שם יגר דמי מלבי הגווע" – יהודה זוהר

לפני למעלה משנה פגשתי את הזוג רבקה ויהודה זוהר ופרסמתי את סיפוריהם בטור שלי בידיעות השרון ("הגמלאים").
הבוקר בקשתי מהם רשות לפרסם שוב את הראיונות.
כל מילה שלי מיותרת.

 

הגמלאים
כרטיס ביקור
שם: יהודה זוהר
גיל: 82
מגורים: כפר יונה
משפחה: נשוי לרבקה 57 שנה, 2 בנות תאומות ובן, 5 נכדים ונכדות, נינה ("נהדרת").
עבר
סיפור חיים
נולדתי בהונגריה, בבית חרדי שמרני. כשגדלתי, צורת החיים הזאת לא מצאה חן בעיני, אבל לא הרחקתי לכת, כדי לא לצער את הורי. על גילויי האנטישמיות אמרו לנו בבית שאנחנו בגולה, ועלינו לסבול עד שהמשיח יבוא ויגאל אותנו. אבל אחרי שמלחמת העולם השניה פרצה, האנטישמיות גדלה למימדים מפלצתיים. דם יהודי היה הפקר. שתקנו ועברנו צד ברחוב.
ב43' עברתי לבודפשט – שם היה פחות לחץ – כדי ללמוד. בוקר אחד קמתי לעבודה, וראיתי שהרחובות מלאים בחיילים גרמנים. הבנתי שהקיץ הקץ לתקוותינו. כאשר הממשלה הפשיסטית עלתה לשלטון באחת המדינות השכנות, רצו היהודים לבית הכנסת, לומר תהילים בציבור. אנשים בכו בכי מר, ואני עמדתי מולם ספקן. החלטתי לחזור למשפחתי, אך נעצרת בתחנת הרכבת וצורפתי ליהודים שאספו מעיר גדולה לקראת גירוש. הועמסנו על קרונות משא בצפיפות, בלי אוכל, מים, אור ואויר. כשהרכבת עצרה בחריקה, נפתחו הדלתות, ובצעקות נוראיות הורו לנו לרדת, ללא רכושנו. את הגברים לקחו למחנה בונה. אחד האסירים הותיקים אמר לנו, שעכשיו המשפחות שלנו עולות לשמיים דרך הארובות.
פעם בשבועיים היה לנו יום חופש, היום הכי קשה. אז ראינו את עצמנו כמלוא העליבות. דיברנו על מה אמא היתה מבשלת, וחזרנו על מילות שירו של שאנסור פטיפי: "שם במערכה נפשי אפח, שם יגר דמי מלבי הגווע". שם ירדנו לעומק משמעות המילים; לו רק פעם אחת היינו יכולים להשתלט על מכונות יריה, ולסחוט צרור ארוך ומכוון, איזה מוות מפואר היה זה. לא רצינו למות כתולעת רמוסה ללא יכולת תגובה. הגורל רצה אחרת, וחלק שרדו.
בינואר 45' התקרבו הרוסים. הגרמנים נסוגו ולקחו אסירים לצעדת המוות. החולים, ואני ביניהם, נשארו במחנה במשך 10 ימים, ללא מזון ושמיכות. רבים מתו. בזכות צלחת מרק מהביל שהביא לי אחד הבחורים, שרדתי.
השתחררנו. כעבור שנה הייתי בארץ, בעזרת הבריגדה היהודית. מתוך אידאלים, התנדבתי לעבוד כחקלאי בקיבוץ דורות בנגב, ואחר כך בקרית שאול. אבל מאחר שלא באתי למדינה כדי לשתול פרחים, התגייסתי. שמרנו על כפר ירח בעזרת אקדח קטן, ובהמשך, על כפר תבור. עברתי הרבה קרבות ב4 מלחמות. שירתתי בגולני. לא פעם, בקרבות הקשים ביותר, עורפלו עיני בדמעות גיל – אין זה חלום, כי אם מציאות. מדי פעם הנחתי את מרפקי החשופים על תרמילים לוהטים. הדבר פעל עלי כמו משחת פלא על נפשי הפצועה.
עושה אחרת
הייתי חוזר על הכול: קום המדינה, שמירה עליה.
געגוע
כשהיינו באירופה, לא רציתי לחזור לעיירה שלי. זה היה מזכיר לי את העצב והמצוקה והרדיפה.
עצה טובה שקיבלתי
"כל ההורים אוהבים את ילדיהם, וכל הילדים אוהבים את ילדיהם. בזה טמון קיום הדורות", דברי חז"ל שאמר אבי.
הווה
אני לא מכיר שעמום. אנחנו כל הזמן עסוקים.
הספקנו יפה, הקמנו מדינה, גידלנו משפחה אוהבת – כל מה שההורים שלנו, שמתו צעירים, לא זכו לו. עצם זה שאני מתפקד, אין לי על מה להתלונן. אני מקווה שהמצב ישתפר בארץ מבחינה מוסרית. המתנה הכי גדולה שזכינו לה לעת זקנה היא נינה נהדרת: ריבית דריבית דריבית.
חפץ יקר
הדסקיות שלי. הגשמנו חלום. זכינו להיות בין הראשונים לאחוז בנשק ולהתגונן. נשבענו שלעולם לא נובל עוד כצאן לטבח.
מדד עצמאות
בריאות: אין תלונות, מביט על הגרוע יותר.
כלכלה: מסתפק במועט, בדמי הביטוח הלאומי והפיצויים (שהרבה זמן לא הסכמתי לקבל).
חברה: די מצומצם, אין לנו רכב. נפגשים עם המשפחה.
מסר לדורות הבאים
חלילה לכם להיות במצב בו לא תוכלו להתגונן. לחיים בחירות יש מחיר. אל תשתמטו.
עתיד
אני מציאותי. תכניות אני עושה רק למחר בבוקר. בגילי, אני חי על זמן שאול. המוות הוא תהליך טבעי. כל מי שנולד, חייב למות. פה אין פרוטקציה. החלום שלי הוא יום אחד לא לקום בבוקר ולא לסבול מכאבים או ליפול לטורח על ילדי.

רבקה זוהר – סיפור אישי ליום השואה

לפני למעלה משנה פגשתי את הזוג רבקה ויהודה זוהר ופרסמתי את סיפוריהם בטור שלי בידיעות השרון ("הגמלאים").

הבוקר בקשתי מהם רשות לפרסם שוב את הראיונות.

כל מילה שלי מיותרת.

 

הגמלאים
כרטיס ביקור
שם: רבקה זוהר
גיל: 77 
מגורים: כפר יונה
משפחה: נשואה ליהודה 57 שנה, 2 בנות תאומות ובן, 5 נכדים ונכדות, נינה.
עבר
סיפור חיים
נולדתי ברומניה. גרנו מחוץ לעיר בבית שההורים שכרו אצל סבתא מריה, אלמנה עם שני ילדים, שמאוד אהבתי והיא אהבה אותנו. דמותה עומדת מול עיני; שער לבן כשלג, עיניים כחולות-שמיים, צוואר דק וארוך, רזה וגבוהה. ביה"ס היה רחוק, ולא היו לי חברות בסביבה, אבל היה פארק. הפארק המטופח היה סגור בימי השבוע, ונפתח לקהל הרחב רק בסוף השבוע: תזמורת, ליצנים, ריקודים. אנשים באו אליו כדי לראות ולהיראות. כל השבוע הגינה היתה שלי. התגנבתי דרך מקום מתחת לגדר, טיפסתי על עץ ואכלתי דובדבנים שחורים.
ב39' כבשו אותנו הרוסים. אבי נשלח לרוסיה ללימודים. בדיעבד, התברר שהוא התחתן שם והקים משפחה. אותנו העבירו לבית אחר, וסבתא מריה הצטרפה אלינו.
כעבור שנה, הגרמנים. התחילו בעיות, אסור היה לנו לצאת מהבית כמעט. בכל פעם שחיפשו יהודים, מריה פתחה את הדלת ואמרה שהיא גרה שם. כך הצילה אותנו, אך מאוחר יותר שילמה על כך בחייה. מאז, בכל יום השואה, אני מדליקה גם נר לזכרה. בשבילי, היא חסידת אומות העולם.
הלכנו ברגל לאוקראינה, בשיירה ארוכה, במשך שנתיים וחצי, במהלכן דודתי נכנסה במפתיע להיריון והלכה ללדת בבית של נוצריה. אמי התלוותה אליה. למחרת, דודי שכר עגלה ונסע להביאן. דודה נוספת הצטרפה. הגרמני והנוצרי שנתנו לו רשות לנסוע לכפר אנסו את דודתי והרגו את כולם. מה עשו בתינוק, איני יודעת, אולי לקחו אותו.
הייתי במחנות ריכוז, ומשם, לבסוף שמו אותי בבית יתומים, שם ישבתי יום יום על המדרגות וחכיתי לאבא. יצאו משם כמה טרנספורטים לארץ, אבל אני המשכתי לחכות, עד שלא היתה ברירה ונסעתי בטרנספורט האחרון. אחר כך ראיתי את אבא פעמיים, אבל לא הרגשתי שזה אבא שלי.
בצבא הכרתי את יהודה. אני שמחה שמצאתי אותו. כשהכרנו, היה לי פחד מבחורים. הייתי ילדה מופנמת, שלא מאמינה בבני אדם. 
 געגוע
כשבנותי נולדו והנקתי, סיפרתי לאמא שלי בשקט שהפכתי אותה לסבתא. לבנות קראנו על שם אמי ועל שם חמותי. הליטוף של אמא חסר לי עד היום.
 עצה טובה שקיבלתי
בשביל שלום בית, למדתי לא לשאול יותר מדי שאלות ולא לתת עצות. רק פעם אחת אמרתי לנכדתי, שהיא מדריכה בצופים, שתיקח בחשבון שהחניכים שלה הם הדבר שהכי חשוב להוריהם.
 הווה
אני תמיד עסוקה, עובדת לבד בגינה, מכבסת, עושה הכול. תמיד יש לי בבית רזרבה מכל דבר, סוכר, קמח, שמן. כך אני מרגישה שלמה. אני אוהבת את המשפחה שלי, כשהנינה מגיעה, זה מחייה את נפשי. זה כבוד מיוחד, שלצעירים אכפת מהזקנים. 
 חפץ יקר
היתה תקופה שהחלטתי להנציח את שמות משפחתי שהלכה על לוח שיש, שיוצב על המצבה שלי. יומיים אחרי שהזמנתי מציבה, חלמתי חלום נורא ואיום, בו אני מלטפת אותה, אבל היא מתפוררת, וכל האותיות נעלמות.
כאשר מקובל שמע על המצבה ששמרתי, הוא נבהל ואמר שמיד להוציאה מהבית, כי אין לערבב חיים עם מתים. לבקשתי, בני קבר אותה במקום יפה עם הרבה פרחים, מול הים. אני לא יודעת איפה.
 מדד עצמאות
בריאות: אני לא מאמינה שבגילי אני עוד סוחבת דליים של מים ומנקה את הבית לבד.
כלכלה: חיים מבטוח לאומי ומפיצויים.
חברה: אני אדם סגור.
מסר לדורות הבאים
כל עם צריך ארץ משלו. שמרו על הארץ הזאת.
 עתיד
כתבתי לילדי איך אני רוצה שתהיה הלוויה שלי; ללא מודעת אבל, רק המשפחה הקטנה ומעט חברים מסביבי. אני רוצה שעל המצבה יהיה דגל קטן, כי אני אוהבת את הארץ הקטנה שלי, שמגיעה לנו בזכות. ביום השואה אני כבר תולה דגלים לקראת יום העצמאות. ליד הדגל יהיו חרוטים שמות בני משפחתי שנספו. אני שומרת לזה כסף בצד.
 
 
 

בעקבות "האבודים" (1)

בעקבות "האבודים" / דניאל מנדלסון (1)
 
ספר מדהים. מומלץ לכל מי שמתעניין בתהליך חקירת העבר המשפחתי.

במהלך תהליך המחקר שלו, מספר מנדלסון על כל מיני ניסים שקרו לו – פגישות אקראיות שגילו לו עובדות מפתיעות, קשרים חדשים. "המתים הובילו אותך אליהם, הם וידאו שתמצא אותם", אמרה לו ידידה שהתייעצה במדיום, אבל הוא לא מאמין בעל-טבעי. הוא סבור שאם רק מחפשים, אם בודקים, "הרי שבעצם פעולת החיפוש גורמים למשהו לקרות, משהו שאחרת לא היה קורה. אם מחפשים, מוצאים משהו… אין ניסים, אין צירופי מקרים קסומים. ישנה רק ההסתכלות, ולבסוף הראייה, של מה שהיה שם כל הזמן.."(עמ' 611-612)

ובכל זאת, במהלך הקריאה, שנמשכה מספר ימים, קרו לי כמה נסים, כמה הפתעות.

יש נסים? 

אולי הוא צודק, אין נסים, אבל כשנמצאים במצב של חיפוש וגילוי, מוצאים דברים, ומפרשים אותם בהקשר הספציפי שאליו פונה תשומת הלב.

ובכל זאת, נס. אני מתעקשת:
את אחד הקטעים הקשים ביותר בספר קראתי לפנות בוקר. בקטע מסופר איך נרצחו ילדי העיירה בולכוב. אכזריות פוצעת.
העין קוראת, והלב מתחנן לעצור. אי אפשר להכיל את זה.
אבל משהו מושך אותי להמשיך, אולי איזו תחושת מחויבות כלפי מנדלסון, שלוקח אותי איתו במסע הגילוי – איך אשאיר אותו לבד בתופת?
 
בשניה אחת, שבה הכול היה יותר מדי קשה, הנחתי את הספר, וחשבתי לעצמי שמה שאני צריכה עכשיו זה לראות את ילדי, להחזיק אותם, לחבק.
ובאותו רגע נשמע קול טיפוף רגליים בחדר השינה: בני הקטן, הלום שינה, התקרב למיטתנו, עלה והתחפר בינינו, מתחת לשמיכה.
כיביתי את האור, ונשמתי את ריח עורו המתוק.